אושר הוא רגע קטן של חסד

אני לא יכול לכתוב את כל השיחה שהתרחשה בינינו מטעמים מובנים.
נאמרו שם דברים אישיים אחד לשני. ובכל זאת הנה חלק מתמליל השיחה, הסוף שלה.

אחרי שדיברנו איזה חצי שעה בטלפון עברתי לשכב על המיטה
והרגשתי איך אני נרדם לאט לאט. הקול שלי עבר דרך הטלפון
אך כמעט לא נשמע מרוב שהייתי עייף. זה היה דומה יותר למילמולים.

היא: "אתה עייף"
אני: "כן, מאוד"
היא: (מחייכת על הקו השני)
"אז תנתק ונדבר אחר כך"
אני: "אני לא יכול לנתק"
היא: "למה לא?"
אני: "כי...מוזר...אני לא זוכר שהתקשרתי אלייך...או את אליי"
היא: "אז איך אני מדברת איתך?"
אני: "אני לא יודע. לא שמעתי צילצול והפלאפון לא אצלי, אני בטוח"
היא: "כן, ממש... (בקול לא מאמין)
אתה הולך להירדם אז אתה לא זוכר...בכל זאת אני כאן מדברת איתך"
אני: "לא, לא אני בטוח"

בשלב אני עוד שנייה עוצם את העיניים ובשארית כוחותיי אני ממלמל:
"זרקי מספר"
היא: "X"
אני: "טוב, אז בפעם הבאה כשנדבר אני אשאל אותך
איזה מספר זה היה וכך אדע אם באמת דיברנו"

את המשפט האחרון לא הספקתי להגיד.
נרדמתי...

והתעוררתי לפני שאמרתי אותו.

שכבתי על המיטה, היד שלי למעלה ליד האוזן כמו מדברת בפלאפון
אך הפלאפון לא היה שם. גם קול לא הוצאתי. לא אמרתי אף מילה.

המספר שהיא אמרה לי עדיין מהדהד בראשי...