אושר הוא רגע קטן של חסד

הסתכלתי בעיתונים מלפני כמה ימים. לפני האישפוז השני של שרון.
כל מיני ידיעות היו שם. הידיעות הרגילות. עסקים כרגיל.

לו היו יודעים מה יקרה...לו אני הייתי יודע..
את העתיד לבוא.

עכשיו זה שונה להסתכל על העיתונים הללו, עם הידיעה מה קרה כמה ימים אחרי.
התחושה היא אחרת. קשה לי להסביר אותה.
לא עצב, לא שמחה, לא כעס, לא אדישות.

הדבר הכי קרוב להרגשה היא שלווה, מעט ליד אבל לא בדיוק.
אולי הבנה, השלמה.

ראיית העתיד היא קללה.
היא לא נותנת תקווה לשינוי.


-----------------------------

שמעתי ברדיו היום שיחה עם מישהי, ישראלית שחיה בנורבגיה.
לא שמעתי מהתחלת השיחה אבל כך הם רוח הדברים:

היא אומרת שהתקשורת הנורבגית גם עוסקת במצב בישראל ויש עניין.
לפני אישפוז שרון, היא מדי פעם היא הייתה נכנסת לכסאח עם החברים/שכנים
שלה לגבי המצב המדיני בישראל. האנשים היו רואים דיווחים בחדשות העולם על
הפלשתינאים והתנאים שלהם וחושבים שאנחנו רעים ולא נותנים להם לחיות.

מה שרואים מכאן לא רואים משם כך אמרה להם.
קל לדבר עם כוס יין ביד על זה שבמקום אחר בעולם צריך לעשות שינוי.
אבל כשאתה חי פה בארץ ישראל ולא יודע אם היום תחזור מהעבודה חי והחשש
התמידי שמשהו יקרה לילדים שלך בגן/בית ספר/כיתה כי פיגועים זה לא דבר נדיר,
אז היו מדברים ומתנהגים אחרת.
עכשיו, עם המצב של שרון, לא מעלים על זה בפניה אבל היא יודעת שכן יש עניין
וגם האנשים מודאגים.
היא מרגישה בדידות ברגעים כאלה. היא כל כך רוצה לשוחח עם מישהו שמבין את המצב
כמוה. כל כך רוצה מישהו להזדהות איתו ברמה הישראלית ולאו דווקא פוליטית.
ישראלי, לא חשוב הדיעות.
זר לא יבין זאת. לא יגע באותו רגש זהות שלה. זאת לא מדינה שלו.
היא מחפשת את הזהות ופחות את הדיעות.

אז לפעמים אנחנו מתעצבנים וכועסים כשאנחנו מדברים עם מישהו עם דיעות מנוגדות
לשלנו פוליטית, אך עדיף זה מאשר לא למצוא אף אחד עם אותה זהות כמוך.
כי למרות הדיעות מנוגדות, הזהות מדגישה עד כמה איכפת לנו ועד כמה זה בליבנו.