יש לי בעיה עם המילה הכתובה.
לא רוצה לחוות או להביע רגשות דרך כתב.
רוצה לעשות זאת בדרך האמיתית.
לדבר עם אנשים. לגעת באנשים.
אינטראקציה.
הכתב יכול להטעות לפעמים.
אישה כותבת שיר לאדונה.
שיר יפה ומקסים. לא בדסמי.
שיר על הזוגיות הנפלאה שלהם, האושר שלהם יחד
היא כל כך מלאה בו...ורוצה רק אותו לתמיד.
אני אקרא ויהיה מאושר יחד איתם.
אולי אשלח להם הודעה להגיד להם כמה אני שמח בשמחתם...
בא לכתוב הודעה ו...
שם לב שהשיר נכתב לפני כשנה...אופס.
אותה אישה כבר מיצתה את הקשר עם האדון ההוא
ונמצאת בקשר עם אדם אחר, אדונה הנוכחי.
וגם ביניהם האהבה פורחת (ואף גם לו כתבה שיר...)
והשיר הישן מקנא בשיר החדש...
השיר הישן נשאר יתום.
מחכה שיאספו אותו. שיגידו לו למי הוא שייך.
מי יתן עליו בעלות תמידית?
כשרגשות נשארים על הכתב, הרבה פעמים הם
נשארים יתומים כעבור זמן מה.
מחכים לזר שיבוא ויקרא, שיתן להן תחושת בעלות ושייכות ולו
לרגע קצר. שירגיש איתם ויאהב אותם ואת מה שכתוב.
כל פעם זר אחר קורא. כל פעם מישהו אחר מזדהה.
מה שהיה אז השיר הפרטי והבלעדי של אחת לאהובה,
הופך להיות שימושי וראוי לכל אחד אחר אשר גם מרגיש ככה.
אנשים זרים מאמצים את השיר היתום לתקופות קצרות.
כך נודד הוא השיר בין מאמציו. מחכה לחזור יום אחד לבעליו המקוריים.
יודע שההגיון אומר: "אין סיכוי",
אך התקווה עדיין מקננת.
שיר או סיפור שאני קורא ומתחבר לרגשות שהוא מעביר.
אני מרגיש באותו הרגע אך ייתכן שהרגע כבר מזמן חלף עבר לו...
הטעיה
מניפולציה ברגשותיי אני מרגיש.
אני קורא רגש שנכלא במישור הזמן.
לא רגש שבזה הרגש קיים.
הכתב תפס את הרגש וכלא אותו. עצר אותו מלהתקדם.
לי קשה להתמודד עם זה כי אני בן אדם.
אדם תמיד מתקדם ואיתו לצידו רגשותיו מתקדמים אף הן.
לא עוצרים במקום אף פעם.
מה שהרגשתי עכשיו לא ארגיש בעוד כמה שעות.
לא באותו אופן ולא באותה רמה.
רגש זה עניין של שניות.
כל כמה שניות הוא עולה ויורד.
קשה להתמודד עם רגש שנכלא.
ככל שעובר הזמן יותר קשה.
להסתכל על כתב יד של אדם לפני 200 שנה
ולדמיין את תחושותיו בעת הכתיבה הרבה יותר קשה
בגלל הזמן הרב שעבר..
עם זאת ולמרות הכל, אני מאוד מעריך את המילה הכתובה.
רק קצת קשה לי איתה, זה הכל. פאק שלי 😄
ואני מעריך גם את האנשים הכותבים.
הלוואי שיכולתי לכתוב כמוהם.
מי שיש לו כישרון כתיבה חייב לכתוב!
נ.ב
האדון והשפחה שכתבתי עליהן הן דמויות.
הן מייצגות אירועים שקרו קורים ויקרו לכל אחד מאיתנו.
לפני 18 שנים. 20 באפריל 2006 בשעה 11:16
