ראיתי אתמול את הסרט ב-DVD "שמש נצחית בראש צלול"
מאוד הפתיע אותי הסרט. נהניתי ממנו ובעיקר מחווית השיתוף.
ההרגשה שאתה שותף ומזדהה עם הדמויות. עם האהבה שלהם.
מסוג הסרטים שמשפיעים עליך.
שאתה חושב עליהם גם אחרי שמסתיים הסרט.
חשבתי לכתוב תקציר+ביקורת משלי לסרט אבל באתר "סרט" הסבירו זאת בצורה מעולה:
הנה תקציר הסרט +ביקורת
תקציר
מעשיית אהבה ספק דרמטית ספק מדע-בדיונית, המעלה את השאלה הנצחית: כמה אפשר
להתכחש לאהבה, והאם אפשר באמת לשכוח מישהו שאנחנו אוהבים? 'שמש נצחית בראש צלול'
מספר את סיפורו של ג'ואל באריש (ג'ים קארי, 'ברוס הגדול מכולם', בתפקיד מינורי ורציני, לשם
שינוי), שבמשך שנים ניסה לגרום למערכת היחסים שלו ושל זוגתו, קלמנטיין קרוזינסקי (קייט
ווינסלט, 'טיטאניק') לעבוד כמו שצריך, אך ללא הואיל. עולמו של ג'ואל כמעט חרב עליו לחלוטין כאשר הוא מגלה יום אחד שקלמנטיין, שבורה מהקשר הכושל, עברה הליך פסיכיאטרי חדשני
אצל ד"ר האוורד מיארזיוואק (טום ווילקיסון, 'נערה עם עגיל פנינה'), שבסופו נמחקו מראשה כל
זיכרונותיה מהקשר שלה ושל גו'אל, והוחלפו בחדשים, בהם איננו מופיע. מתוסכל מהעובדה שהוא
עודנו מאוהב בבחורה שכעת אפילו לא מזהה אותו, גו'אל פונה בצעד נואש לפסיכיאטר מיארזיוואק
בעצמו, ומבקש לעבור הליך דומה. בשלב זה, הסרט נכנס למעמקי התודעה של ג'ואל, ואנו רואים
כיצד במהלך הליך המחיקה של תאי הזיכרון של גיבורנו, כל זיכרון מהקשר המשותף שלו עם
קלמנטיין, מהעדכני ביותר לישן ביותר, נמחק לחלוטין, ומוחלף גם הוא בזיכרון חדש. ואולם, ככל
שהטיפול מתרחק לעבר זכרונות ישנים יותר ויותר מהקשר שלהם, ג'ואל נוכח לדעת שהיו גם היו
שם כמה רגעים מאוד טובים, שהוא בהחלט איננו מעוניין למחוק כך סתם מראשו. בעוד המודע
ישן, התת-מודע נלחם בטיפול ההרסני, ומתחיל להחביא את קלמנטיין בחלקים נידחים של
זכרונותיו, בהם היא בכלל לא הייתה אמורה ליטול חלק מלכתחילה, מה שגורר אחריו השפעות
גורליות גם על יתר זכרונותיו של ג'ואל מחייו. עוד בסרט: הופעות אורח משעשעות של אלייז'ה ווד
(פרודו באגינס מ'שר הטבעות 1-3') וקירסטן דאנסט ('ספיידרמן 1-2'), כסייעני המעבדה של ד"ר
מיארזיוואק.
ביקורת:
בשתי מילים:
"שמש נצחית בראש צלול" הוא הסרט הטוב ביותר שהוקרן השנה בבתי הקולנוע. חוויה קולנועית
ייחודית שגורמת לצופה לחשוב על חייו ימים רבים אחרי הצפייה בסרט, כל מי שהיה אי פעם
מאוהב לא ירשה לעצמו להפסיד את הסרט, חובה."
וקצת יותר...
עובדה ידועה היא בהוליווד כי הדבר החשוב ביותר בסרט הוא התסריט, אולם, ברוב המקרים שמות
התסריטאים לא זוכים להכרת הקהל הרחב, קשה למצוא היום ברחוב אדם, שעיסוקו הוא לא קולנוע,
שיידע את שמו של תסריטאי אחד שעובד היום בהוליווד. אולם, צ'ארלי קאופמן, התסריטאי שהצליח
לשגע את הוליווד בשנים האחרונות, הוא התסריטאי היחיד היום ששמו הופך להיות מוכר בכל בית.
כל אלו תודות לתסריטים שכתב ל'להיות ג'ון מלקוביץ', 'אדפטיישן' וכעת ל'שמש ניצחית בראש צלול'.
קאופמן הצליח להאפיל על הבימאים שביימו את תסריטיו עד ששמותיהם לא מאוד מוכרים לקהל
הרחב, והסרטים שלו מתוייגים כסרטי צ'ארלי קאופמן.
"שמש נצחית בראש צלול" הוא ללא ספק הטוב שבסרטיו, הוא שלם יותר, מקורי יותר, מעניין והכי
חשבו, עובד נהדר על הקהל שמוצא את עצמו יושב בבית הקולנוע ומשתתף בסרט כשהזכרונות של
ג'ים קארי בעצם מעוררים בנו את זכרונותינו עד שאנו לא מבינים האם אנו רואים סרט, נכנסים
לראשו של ג'ים קארי או שהתסריטאי, מצא דרך להיכנס לתוך הראש שלנו ולהקרין למסך הגדול
את הזכרונות וניסיון החיים שלנו.
מעטים הסרטים שיכולים לגרום לנו לחשוב על חיינו, לצאת מבית הקולנוע ולעשות חשבון נפש.
מעטים יותר הסרטים שיכולים לגרום לנו לשנות את חיינו ודרך חשיבתנו, "שמש ניצחית" הוא
בדיוק סרט שכזה.
הסרט הוא הדבר הכי רחוק שיכול להיות מהפקה הוליוודית מהוקצעת, למרות השימוש בשחקנים
שבדרך כלל מקבלים כמה מיליוני דולרים לסרט, הסרט נראה כאילו נעשה בשבוע, התאורה
והעריכה לא מלוטשים, והבימוי נראה חובבני לעיתים. הסרט עשוי בגסות ולעיתים נראה כמו סרט
סטודנטים אולם כל אלו מוסיפים לגל הרגשות הגס והראשוני בו מתנסה הגיבור הראשי.
למרות שיחסי הציבור מנסים להציג את הסרט כסרט של ג'ים קארי הוא החלט לא כזה. אי אפשר
להשוות אותו לשום דבר שעשה קארי בעבר, לא לקומדיות הדי גסות שלו (אייס ונטורה ושות') ולא הסרטים היותר איכותיים בהם השתתף (איש על הירח ושות'). ג'ים קארי משמש כאן ככלי משחק
בידיו של קאופמן והוא נותן לו להתעלל בו בלי לשים לו מעצורים. ככל שקארי סובל יותר, אנחנו
נהנים יותר.
בזמן הצפייה בסרט קשה לעיתים להבין אם אנחנו נמצאים בסרט, בראשו של ג'ים קארי או האם
קאופמן את גונדרי נמצאים בראש שלנו ובעצם לוקחים אותנו למסע בזכרונות הפרטיים והאינטימיים
שלנו. לעיתים מוצא את עצמו הצופה מסתכל לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא מסתכל עליו. הצופה
מרגיש חשוף ומפוחד לא פחות מקארי שנמצא על המסך.
חייבים לציין את שחקני המשנה שעושים עבודה נפלאה עמו מארק רופאלו שאת הגרסה היותר
מלוקקת שלו אנו יכולים לראות במקביל בסרט "פתאום 30", אליזה ווד, קירסטין דאנסט וכמובן
טום וילקינסון.
לסיכום: "שמש ניצחית בראש צלול" הוא סרט מצויין, סוריאליסטי בו הצופה לוקח חלק פעיל ולא
נשאר צופה פסיבי כמו ב- 99 אחוז מהסרטים אותם אנו רואים. סרט שירגש אתכם, יצחיק אתכם
אבל יותר מכל יגרום לכם לחשוב על החיים שלכם.
לפני 17 שנים. 11 בספטמבר 2006 בשעה 12:37
