שבת שלום לכולכן ולכולכם, מה נישמע?
חוץ מהיותי בעל הובי איזוטרי של תחקירן חובב ממקורות גלויים של נושאי מודיעין, ריגול וגולי
רוב חיי אני מתפרנס מדברים שלא קשורים בכלל לנושא, אני איש מכירות/סוחר מדרכה.
דמיינו לעצמיכם סצינה בא משפחה נכנסת לחנות, לקנות מוצר צריכה או פינוק - לא חלילה
מזון תינוקות ואז קורים הדברים הבאים:
1. האימא ממהרת להגיד - רק 1500 ש״ח? בפחות מ2000 אני לא קונה את זה!
2.הבת ממהרת לעשות פרצופים ולרקוע ברגליים שיקנו כבר.
תגידו לי אתם, זאת התנהגות והרגלים שיביאו לעיסקה טובה עבור המשפחה?
כאיש מכירות שגם מכר צעצועי צריכה ופינוק אני מוכן להגיש תצהיר משפטי שיעיד
שמעולם לא ניתקלתי בהתנהגות המתוארת בסעיף 1. מ ע ו ל ם !
כמו כן שהתנהגות כפי שמתוארת בסעיף 2 מעולם לא עזרה ללקוח לקבל עיסקה
יותר טובה, הגיונית, מספקת. מ ע ו ל ם!
ונחזור לתחום התחביב האיזוטרי שלי:
הכלל הראשון בניהול משא ומתן עם חוטפי בני ערובה הוא שבני המשפחה מוצאים מייד
ממעגל ניהול המשא ומתן ומקבלת ההחלטות. את זה מעבירים לצוות של מומחים לניהול משא
ומתן עם חוטפי בני ערובה. זה מקצוע דרך אגב - ניהול משא ומתן מול חוטפי בני ערובה.
לומדים את זה בבתי ספר, אירגונים ומוסדות עילית ברחבי העולם.
חלק מהכלל הראשון מחייב שכל תקשורת כלפי חוץ = החוטפים, העולם, טיקטוק
תבוקר ותנוהל אך ורק על ידי צוות המשא והמתן, לרבות מי מפגין, איפה מפגין,
איזה טקסטים הוא מפגין ואיזה כרזות הוא מניף - כלומר אם גורל בני הערובה באמת
חשוביק.
הכלל השני של ניהול מו״מ הוא למעשה חוק:
אם בני המשפחה מתערבים במשא ומתן באופן עצמאי ובניגוד למה שהצוות הנחה אזי קטנים
משמעותית הסיכויים לסיים את המשבר עם החזרת בני ערובה חיים - ובאופן משמעותי שהורג.
זה סטטיטסטיקה, גו גוגל.
הכלל השלישי של גישה לניהול מו״מ עם חוטפי בני ערובה הוא הבנת הרקע למעשה.
אין דין שודד בנק ש״ניתקע״ עם בני ערובה כדין קבוצה דתית קנאית שתיכננה היטב
מבצע חטיפת בני ערובה לשטח האוייב. זה שני צוותים שונים במהותם שיעזרו במומחי
תחום רלוונטיים.
אז כן, אני מאוד דואג בשעות אילו לסיכויי מיכסום או בכלל הצלחת החזרת השבויים בעזה.
והדאגה שלי הולכת וגדלה מרגע לרגע.
בריאות, ביטחון, חירות, בפדייון שבויותינו ושבויינו ובבניין ציון ננוחם.