כבר כמה שנים שזה היה רדום אצלי, סגור בתוך קופסה, ניסיתי להתנהל בלי זה,להיות נורמטיבית, רציתי להיות ילדה טובה, אבל אני לא. יותר מדויק יהיה לומר שאני הכי כן, אבל הכי לא.
אותו אני מכירה כבר כמה שנים, הרגשתי אליו משיכה עוד בימים כשראיתי אותו מעשן ותהיתי לגביו, ראיתי שאני מוצאת חן בעיניו. תמיד חשבתי לעצמי בלב שאם הוא יזמין אותי לצאת אני אשמח וזה אחרי תקופה ארוכה של חוסר עניין בהכרויות חדשות. אחרי קשר של כמה שנים שדפק לי חזק חזק את הקופסה.
נזכרתי בזה כשישבתי אצלו בדירה, בפעם הראשונה, ודיברנו, השיחה קלחה ופתאום הרגשתי נוח לספר לו על עברי בסצינה והוא סיפר לי שגם הוא כמוני מחובר לעולם הזה, שולט.
מסתכלת עליו ורואה את החיתיות שבו עושה לי סדקים בקופסה שסגרתי.
אחרי שעתיים או שלוש של עישון ושיחה טובה ברחתי משם אחרי שהוא נעל אותי בחיבוק מוחץ. נזכרתי בעונג של השייכות, של הקירבה, של הריחוף מהכאב, בפריטים שאני כל כך אוהבת, במצבטי הפטמות שלי שבמגירה כבר כמה שנים, בזה שבעצם זה המקום היחיד שאני מרגישה בו בבית. השד יצא.
אחריו היו לי כמה שבועות של בלבול רציני, בין הרצונות שלי לדרך חיי, לאן אגיע אם אזרום עם עצמי, איך זה מסתדר עם האמונות שלי, אם יש אלוהים מה הוא יחשוב עלי, איך אני משלבת את זה בחיים שלי, האם זה בא בחשבון או שאני אחיה בתוך ארון?
לקח לי קצת זמן להפסיק להילחם בעצמי ולשנוא את זה, לקבל את עצמי, את העובדה שזה מה שאני אוהבת, שאין בזה שום דבר רע כשלעצמו.
