לאחרונה קורה לי לא מעט שאני מגיעה לסיטואציות שבהם אני מבינה שלרצות זה בסדר במצבים מסויימים, זה בסדר שקיימת בי התכונה הזאת אבל חייבת להיות במקביל ליכולת שלי לומר "לא" גם כשלא נעים לי, כשיש לי רצונות אחרים משל עצמי ובמיוחד חשוב לומר "לא" לריצוי שהוא מגיע מהפחד שאם אסרב לא יאהבו אותי יותר או יכעסו או "חלילה" יתאכזבו ממני. והיקום סידר לי לא מעט סיטואציות כאלה לאחרונה שעמדתי בהם בהצלחה וזה עודד אותי להרהר בעניין הזה.
כשהייתי בת 19, הכרתי את הבן הזוג הרציני הראשון שלי, היו לי כמה חברים לפניו אבל הוא היה הקשר המשמעותי הראשון שלי והקשר הזה התחיל ממקום מאוד בעייתי. הוא נדלק עליי במסיבה ופרחתי באותה תקופה, יצאתי עם די הרבה גברים, התנסיתי והיה לי פנאן עם הרווקות שלי. ואז הוא הגיע, חשבתי שזה יהיה סטוץ, לא לקחתי ברצינות את המפגש שהיה ביננו, למרות שהיו שם את כל הסימנים שהבחור מאוד בעניין שלי, ואז באיזהשהיא נקודה די בהתחלה, הוא עלה אליי לבסיס אי שם בגבול הצפון ורציתי לומר לו שהוא חמוד אבל אני לא מעוניינת בקשר רציני איתו ואז הוא הגיע, ועמד מולי ובאמת היה חמוד ולא היה לי את האומץ להתעמת עם הסיטואציה הלא נעימה ולומר לו את האמת, שאני לא רוצה יותר ממה שזה.
נכנעתי מבלי שהוא יידע לחוסר הנעימות הזו וזרמתי, הפכנו להיות חברים וכל הזמן כל מה שעמד לי בראש זה שלא הצלחתי לומר "לא". זו תחושה נורא מפחידה, המחשבה שאין לך את היכולת להתנגד, שאתה האויב הכי גדול של עצמך, קשה לי להסביר..
חודשים ארוכים אחריי, עדיין הדהד בי העניין של איך הכל התחיל וערב אחד התקשרתי אליו אאוט אוף דה בלו וגמרתי איתו, הוא נשבר בבכי בצד השני, לא הבין מאיפה זה נפל עליו ובמקביל באותה נקודה הבנתי שאני אוהבת אותו ולא באמת רוצה להיפרד. חזרנו אחר כך אבל הכל השתנה בדינמיקה ביננו (מן הסתם), היינו ביחד הרבה זמן ונפרדנו אחרי שהקשר קירתע כמה שנים. הוא לא קיבל את זה מאוד טוב, אני טסתי להודו והוא החליט שהוא רוצה להתחתן איתי, ושם מהודו הייתה לי אחת השיחות היותר קשות בחיי, כאן בנקודה הזו הייתי חייבת להתעמת עם אי הנעימות ולומר שאיני מעוניינת לפני שאמצא את עצמי בסיטואציה שבאמת אין לי שום עניין להיות בה. מהפחד הזה ממנו ומעצמי סירבתי לראות אותו במשך שנה אחריי, גם אחר כך הוא מצא דרכים מניפולטיביות ליצור קשר איתי וזה היה פלונטר שהיה לי קשה מאוד להשתחרר ממנו והותיר בי טעם מר מלהיות במערכת יחסים.
הפחד הזה היה שם עוד הרבה אחרי שהקשר איתו נגמר, והוא בא לידי ביטוי באופן הפוך לגמרי, אמרתי "לא" גם כשכן רציתי רק כדי להוכיח לעצמי שיש לי את היכולת להתנגד. מצאתי סיבות לריב ולשבור את הכלים במערכות יחסים אחריו רק בשביל להוכיח לעצמי שאני יכולה לצאת מתי שארצה מקשר. ואז, כשהם היו מתרחקים ממני, הייתי מרגישה שאני יכולה להתקרב, שאין איום עליי.
את כל זה הבנתי רק לאחרונה, את הדפוס , שזה מה שהייתי עושה, במקום לדבר, לומר "לא" כשצריך ולתקשר על הפחדים שלי והחששות האמיתיים שלי. להסביר לבחורים שיוצאים איתי, שאני בן אדם שלוקח לו זמן להתפתח ולהתקרב ולהתקלף וכשזה קורה, אני רותחת.
אפשר לתקשר כל דבר, כל עוד מבינים את עצמנו ולא מתביישים ברגשות שלנו.
לסיכום, הריצוי היחיד הטוב הוא זה שבא מתוך רצון אמיתי ושלם להתמסר, מתוך אהבה, ממקום חיובי ומעמדה של כוח ולא להפך.
