*נכתב לפני שנתיים והחלטתי לשחרר לעולם
אם יש נושא שמעסיק אותי המון בחודשים האחרונים זה "להיות אישה". לא במובן המגדרי אלא במובן העצמתי.
נשמע מוזר על פניו, כי היי, מגדרית אני אישה, אני נמשכת לגברים, יש לי לק על ציפורניים ארוכות ועדיין, לא לזה אני מתכוונת.
באמת אישה לא נולדת אישה, היא הופכת לכזו.
להיות אישה בעולם של גברים זה לא קל.
לא מתייחסים אליך לפעמים מספיק ברצינות, תופסים אותך בצורה מאוד מסויימת, את מוחפצת ונמדדת על פי פרמטרים סקסואליים ואת אמורה להיות משהו שמצפים ממך, עדינה, כנועה, לא בעלת דעות משל עצמך, לא מתנגדת למוסכמות.
אני חושבת שבאופן אישי לא מודע במיוחד סירבתי לקחת על עצמי את התפקיד הזה מאז שהבשלתי, התייחסתי אל עצמי כבן אדם ולא כאישה, היו שנים ארוכות שנמשכתי מאוד ללבוש שמשלב בתוכו מוטיבים גבריים, תשאלו את סבא שלי, הייתי עפה עו על הבגדים בתחילת שנות ה20 לחיי. יותר מזה, העדפתי בתקופות מסויימות להיות עם שיער קצוץ ובאמת שניסיתי בכל מאודי להצניע את נשיותי ולהפגין קשיחות מסויימת, כהתגוננות ומתוך תחושות של חולשה.
בגיל 14, סבא שלי ז"ל לא דיבר איתי כי לבשתי ג'ינס קצר והייתי מה לעשות, גם אז, סקסית. אבא שלי היה נוזף בי כשאני יוצאת מהמקלחת להתכסות מהר בבגדים ולא להסתובב במגבת בבית. אימא שלי התביישה בגוף שלה והייתה מספרת לי על כמה הטרדות חטפה כי הייתה תמיד מאוד "נשית" בלבוש שלה. את כל הקשר היפה עם הגוף שלי קיימתי ברמת לנז'רי, תמיד הסתובבתי עם הסודות הקטנים שלי מתחת לבגדים.
היה לי קשה מאוד בזמנו לראות את עצמי בשמלה, שמלה מבליטה מותניים ואת החזה ואת האגן והירכיים והיה קשה לי לצאת ככה לעולם, הרגשתי חלשה, טרף, משהו שמהר מאוד יהיה לא של עצמו ומישהו יקח בעלות עליו.
רוב מי שמכיר אותי אחרי גיל 30 יודע שחלק מכובד מהמלתחה שלי מורכבת משמלות כיום אבל זה לא היה ככה בעבר.
היו לי כל מיני נקודות בחיים של מפגש עם נשים שהייתה בהן הרוח הזו שקשה להגדיר אותה אבל היא שונה, שונה מהרוח הגברית וגם מזו הנשית וגברית המעורבבות יחדיו. משהו אחר, מאוד עוצמתי, ומשהו שמשום מה לא בא מספיק לידי ביטוי.
תמיד היו אלה נשים שנויות במחלוקת, נשים שהן חזקות אבל לא במובן הכוחני, נשים שהן מרדניות ובעלות דעות ליברליות יותר מהמקובל בחוץ. נשים שמעוררות השראה וסערה. היה מחיר להיותן הן, לחלוציות שבהן והן היו המורות שלי.
בתחילת שנות ה-30 התחלתי באמת לחקור את עצמי ולהעיז לבדוק מי זאת ה"אני" הזאת, פעם ראשונה בחיי שהייתי במקום טוב מספיק ובוגר מספיק בשביל לתת לעצמי לשהות במקומות החלשים שתמיד ניסיתי לברוח מהם.
ומה הם המקומות החלשים שככה קראתי להם? הרכות שלי, העדינות שלי, חוסר הבגרות הרגשית שלי, הרגישויות שלי. פשוט הייתי שם.
בדקתי את המיניות שלי, עם גברים, עם נשים, גברים ונשים ביחד, גבולות הכאב שלי, מה עושה לי נעים, מה עושה לי רע.
אני חושבת שרק בשנתיים האחרונות, במקום העבודה הנוכחי שלי התחלתי להרגיש באופן מאוד מודע לחוסר ההוגנות הזה היות ומדובר במקום של שני בוסים מהעולם הישן שמגדיר אישה באופן מאוד מסויים, במיוחד שאת בתפקיד כמו מנהלת משרד, ומהמקום הכביכול חלש הזה ניסיתי להתבונן ולהבין את יחסי הכוחות ומה שהולך. מה שקרה עם הזמן הוא שהבנתי שהם תלויים בי, בנו, ביכולות שלנו, בקבלת הפנים, בנועם, בהצבת הגבולות. ראיתי שכמה שאני יותר מעריכה את עצמי כך גוברת ההערכה שלהם כלפיי. הרוב המוחלט של זה הוא לא במילים, רק בעבודה פנימית שלי עם עצמי, בהתבוננות והבנה. ההבדל בן אז להיום דיי מדהים בעיני. כולנו חלשים בסיטואציות מסויימות. תפסתי אותם הרבה פעמים מביטים בי במבט הזה של מישהו שרואה משהו יפה ונמס, הם נהיים חלשים, יש בזה יופי, אני לא מנצלת את זה אבל כן נהנית מזה.
ברוך שעשני אישה.
