יש לי יחסי אהבה-שנאה עם פרספקטיבה.
מצד אחד היא חשובה, מצד שני להשיג אותה זה אחד הקשים.
אוקיי, אז הגעתי למחשבות האלה דרך העובדה שהיום הייתי חייבת לצייר בפרספקטיבה.
מה לעשות, כנראה שמזוכיזם זו תכונה שמיתרגמת גם לתחום שבו אני בוחרת לעסוק.
אבל אז חשבתי על האנלוגיה שבין פרספקטיבה בחיים ואיך היא אולי יכולה להקביל לפרספקטיבה בציורים.
והצלחתי למצוא משהו חביב, להלן:
פרספקטיבה בציורים היא משהו שצריך להתאמן עליו המון.
פרספקטיבה בחיים? כנראה שגם על זה צריך להתאמן המון.
וגם - אם בציורים פרספקטיבה נותנת נופח ומעשירה אותם, הרי שגם בחיים כך הדבר.
על מה יש לי פרספקטיבה?
בפעמים הראשונות בהן הרגשתי רגשות עזים כלפי אחר או אחרת התגובה לה זכיתי היתה דחייה.
פסדר. אז חיי הם לא לקוחים מאחת הנובלות בעלות הרומנטיקה האפית שאני נהנית לקרוא.
התוכנית הסופית היא תמיד להזדקן באותה בקתה שורצת חתולים (עם מרתף בדסמ, על פי הצעה שניתנה לי לאחרונה).
אני אצטרך רק לזכור להוציא רישיון לשוט-גאן לפני שהלאצהיימר ימנע זאת ממני.
אבל למרות החיספוס, אני שומרת על שביב תקווה. כל יום בו אני חיה, זה עוד יום שאפשר לנסות שוב.
גם דומה שבדסמ מוציא ממני מחדש רגשות עזים כמו פעם.
אני מתרגשת יותר, אני סקרנית יותר. חזרתי להאמין שיש לי למה לקוות, גם אם זה קלוש.
גם אם מסע החיפושים שלי מאווווד מוגבל בתקופת הלימודים.
עדיין, זה כיף שיש משהו שמחזיר לך את התקווה. ושיש חברים וארועים לצפות לקראתם שאני יכולה להרגיש קבלה על מי שאני.
ועוד משהו להריץ בחיפוש של פאנארטים בטאמבלר ופאנפיקים בao3.
אבל הנה עוד משהו מגוכח בנוגע לחיי.
להיות ביסית ובדסמית לא הספיק לי. הו לא. אני פוג'ושי, שזה עוד ארון שלא מדברים עליו ביום-יום.
ולצד כל אחד מהנל יש חוצץ שמפריד אותו מהאחרים.
מחכה ליום שבו אוכל להרגיש בנוח להסיר את כל החוצצים ולצפות בכאוס משתולל.
אבל בפרספקטיבה.
