שריטות וזיוני שכל

יש בי דחף לתקוע לעצמי מקלות בגלגלים.

להרוס, להרחיק, לשרוף גשרים.

להיכשל זה מפחיד.

אבל לפעמים להצליח זה מפחיד הרבה יותר.

״במורד הגרון מתחלקת מועקה
לא מספיק טוב, היא צועקת
אני לא מספיק טובה״

אני תקועה עמוק בתוך הראש שלי בתקופה האחרונה, והמחשבות לא מפסיקות לדהור, להסתבך.

אני מנסה למצוא משמעות בהכל - בעצמי, בקיום שלי, בדברים שקורים לי.

ולפעמים אני נופלת לרגעים פילוסופיים כבדים, דיכאוניים. למחשבה על כמה שאנחנו קטנים וזמניים בעולם הזה. עלה יבש שחולף עם הרוח.

זה טוב? זה רע? זה באמת מה שאנחנו בוחרים לעשות מזה?

ויש רגעים שאני תופסת את עצמי, נזכרת שאנחנו כבר שנתיים בתוך מלחמה. וכל המשפחות השכולות, וכל החיים שאבדו. וכל הפצועים, וכל המחלימים, וכל החטופים.

אלף טרגדיות גדולות שחיות סביבנו.

ואני תקועה בתוך הראש שלי, חיה את החיים הקטנים שלי.

ובא לי לצרוח.

שקט. לילה.

אני מחפשת את המילים כדי לתאר את הריקנות.

מחפשת את הדרך הלא בנאלית לתאר את הדבר הכי בנאלי שיש.

זה מעייף לחלום. לנסות, להעז, להתאמץ, לקוות.

ואני ריקה.

הדיכאון הוא דבר מתעתע. כלפי חוץ אני מציגה מסיכה חייכנית, יציבה, מתפקדת. הולכת לעבודה, משלמת חשבונות.

אבל בפנים, הדיכאון קילף ממני את היכולות הכי בסיסיות, הכי יומיומיות.

להתקלח, לעשות כביסה, להכין סנדוויץ׳. אלף מאבקים קטנים.

אלף פיסות קטנות שנאלצתי להשליך החוצה מספינה טובעת.

ועכשיו המלחמה שלי היא לאסוף אותן מחדש. כל צלחת ששטפתי היא הצלחה. כל עציץ שהשקיתי. כל סיר שהעמדתי על הגז, שרה עם המוזיקה ברקע.

אולי מתישהו זה יחזור להיות דבר רגיל לגמרי. כרגע אני נאחזת בכל דבר יומיומי כמו במדליה.

התקופה האחרונה הייתה כאפה רצינית.

אבל אני חושבת שמתקרב הרגע שבו אני אקום ואבעט בחזרה.

״אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר כי אי אפשר
ואי אפשר״

נחמד לראות שהתמסדת.

או לפחות שהפסקת למקבל, וקילרת מישהי.

כנראה שהפסקת להמציא שקרים מופרכים. אני בכל אופן סיימתי להאמין. כנראה ששנינו הצלחנו להתבגר מאז.

לפעמים אני מרגישה שביזבזתי את הכל.

את כל ההזדמנויות שניתנו לי.

את כל הזמן שניתן לי.

שנגמרו לי כל האפשרויות להפוך את החיים שלי למשהו מיוחד, משמעותי, ראוי לציון. חיים שראוי לחיות אותם.

לפעמים אני מרגישה שנשארתי עם הסתמי. הבינוני.

קמה בבוקר, הולכת לעבודה, הולכת לישון. נושמת, אוכלת. וחוזר חלילה. כמו אוגר שתקוע על גלגל. מה שהיה הוא שיהיה.

זה לא מספיק לרצות.

צריך לדעת איך לעשות את זה. איך לא לרצות יותר מדי. איך לא להיפצע, איך לא לשרוף את הכל מרוב כוונות טובות.

הייתי רוצה לדעת

איך לרקום מילים

לשרשרת