שריטות וזיוני שכל

היה לי יום טוב, מעניין.

ועכשיו נפילת מתח,

ועצוב לי.

ואין לי מושג איך להרים את עצמי, ואין לי מושג איך להמשיך להאמין, איך להמשיך לנסות, עד שמשהו טוב יקרה 

עוד תשובה שלילית, עוד דחייה.

הייתי חושבת שבשלב הזה אני כבר אפתח איזושהי חסינות ואפסיק להתאכזב.

אבל כנראה שאם אני אפסיק להתאכזב, זה סימן שהפסקתי לרצות.

מוצ״ש תמיד מרגיש לי כמו הרגע הזה שהמוזיקה מפסיקה. בין אם מצאתי מקום לשבת, ובין אם נשארתי בצד.

והכל הפוך. הבית, החיים שלי.

ואני צריכה לגרד את עצמי לקראת שבוע חדש.

ובכל מוצ״ש אני מרגישה שהמוזיקה נעצרה, והפסדתי.

ואני שונאת את ההרגשה הזו.

אני רוצה להיות מסוגלת להשתנות,

להודות על מה שיש,

במקום להיות מרירה על מה שאין.

להיות מסוגלת לפתוח את הידיים לקראת מה שיבוא,

במקום לבכות על מה שכבר לא יקרה.

לדעת להתרחק מאנשים רעילים, ככה פשוט, בלי לנטור טינה.

להמשיך להחזיק את התקווה, בכל יום מחדש

אני רוצה שהכל יהיה אחרת.

אני רוצה להיות אחרת, אני רוצה שהחיים שלי יראו אחרת. אני רוצה שמערכות היחסים שלי יראו אחרת.

איך אחרת?

אני לא יודעת.

אחרת.

פחות כואב.

ואני חייבת להמשיך להחזיק את עצמי

להמשיך להילחם על עצמי

כי אין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה בשבילי.

סירי, תנגני את ״מכתבים למיכלי״

״לילה בלי שינה בחדר העבודה.
מתעורר מעוצבן בקרון הישן.
מכתבים למיכלי נהיים יותר ויותר עצובים.
מהרחוב ועד החוף געגועים.״

הייתה לי פגישה קשה עם הפסיכולוגית. הרגשתי שאני מאכזבת, מקולקלת.

״ואיך כל זה נגמר? עם הטעם הטוב או עם הטעם המר.״

מייקאפ, אייליינר, האודם הכי אדום שיש לי.

להסתיר כמה הכל כואב.

ובכל בוקר מחדש, אני מנסה לגרד את שאריות האנרגיה שנשארו לי. את שאריות התקווה.

כי אולי הפעם,

אולי מחר.

להתלבש, להסתרק, לעטות חיוך.

וכל הזמן הזה אני מרגישה שאני נאבקת בחול טובעני. לא משנה מה אני עושה, לא משנה מה אני מנסה, אני נשארת באותו המקום בדיוק.

ואולי,

אולי מחר.

אולי.

איכשהו תמיד הייתה לי הפרדה מאוד ברורה בין מערכות יחסים וניליות לבדס״מיות.

אף פעם לא יצא לי ״להתוודות״ בפני בן זוג ונילי, על הנטיות הבדסמיות.

ופתאום עכשיו כשיש אולי הזדמנות למשהו, אני תוהה אם ומתי וכמה יהיה נכון לספר לו

אני לא מפחדת לעבוד קשה כדי לטפס למעלה.

זו התהום הבאה שמפחידה אותי.