הכל תלוי באומץ

אני מתחילה להרגיש שוב כמו עצמי.

וזה אחלה.

אפילו מרחתי לק

לפעמים יש בי צורך להתפלל או לקרוא בקלפים או להטיל מטבע. צורך למצוא את הוודאות מחוץ לעצמי. צורך בתשובה חד משמעית לשאלה שהופכת לי את הבטן.

מחשבות מורבידיות לעת לילה. על הדברים שהספקתי, על הדברים שעדיין לא.

מחשבת בראש חשבונות. מחסרת חלומות, מכפילה הישגים.

התחושה הנוראית הזו שמלווה אותי מאז השביעי, שאני סתם מבזבזת את הזמן.

״מישהו שותה לי את הזמן
אני לא מוכן
להתעורר כשמאוחר
לאהוב או לעזוב עכשיו
רק לא לאחר
השעון לא מפספס שניה״

(אמיר דדון)

הכנתי תה, יצאתי למרפסת. יש רוח נעימה, והציפורים מתעוררות.

ושוב הניגוד הזה, בין כמה ששקט, לכמה שלא.

(מניחה שזה כתוצאה מהיירוטים?)

הייתי בסדר, ואז לא. הרגשתי שאני מתרסקת מבפנים, שכל החוסן שבניתי נמוג ואיננו.

לכל אורך המלחמה הייתי לחוצה, עצובה, כועסת, מתוסכלת, חסרת אונים.

אבל היו מעט מאוד רגעים שבאמת פחדתי. פחד עמוק, נקי.

ואני שם עכשיו. בפחד. והוא משתק לי את כל המערכות.

אני מתחילה לצאת מזה, אני מתחילה להיזכר מחדש איך נושמים.

אני מתחילה להרים שוב את הראש, למצוא בעצמי את הכוחות להתמודד, להאמין, להחזיק.

אחרי השביעי ישר חזרתי לעבוד. מתוך אידיאולוגיה, מתוך אמונה שזה מה שנכון, מתוך רצון וצורך לחזור לשגרה ולהיות הכי עסוקה שאפשר. זה החזיק אותי.

והפעם אני מפחדת. מוצאת את עצמי קפואה במקום, לא מסוגלת.

אני מנסה להזכיר לעצמי שזה בסדר להרגיש שאני נפרמת בקצוות.

שזה בסדר לפחד.

שזה בסדר לאכול אכילה רגשית, ואז להרגיש שאני לא מסוגלת לשתות אפילו כוס מים.

שזה בסדר להרגיש את הדופק עולה לקראת החשיכה, בהמתנה לגלים הבאים.

מנסה לנשום, להאמין שיהיה בסדר

עוד קפה

ועוד עוגיה

לנסות לקרוא קצת

להשלים שעות שינה

לנשום עמוק, לחכות בסבלנות שיעבור

להתפלא איך בחוץ הכל כל כך יפה ושקט

אני אצל ההורים, וזה קל יותר במידה מסוימת, אבל גם מורכב ומתיש.

אני לא מתכננת קדימה, רק זורמת כרגע עם מה שיש.

ומחר?

אלוהים גדול

בדרך לעוד ראיון.

מתרגשת, מפחדת, מותשת.

מנסה להזכיר לעצמי לנשום.

מנסה להזכיר לעצמי שזה טבעי.

מישהו שיבוא כל לילה ויעשה לי נעימי בשיער עד שאני ארדם

חודשים שאני מתלבטת מה הלאה. חודשים שאני מנסה לתכנן, לראות, לבדוק. לטבול בזהירות את הבוהן, לוודא שהמים לא קרים מדי.

ובכל זאת החיים לא עובדים ככה. ולתהליכים יש את הקצב שלהם.

ואני צריכה לקבל שורה של החלטות בלחץ של זמן, כל אחת מובילה אותי לנקודה אחרת, לא ידועה.

אני מרגישה שאני עומדת על סף תהום, שאני עומדת ליפול מקצה כדור הארץ אל תוך הריק.

וכואבת לי הבטן.