הכל תלוי באומץ

די, שחררו אותי מטקטיקות של אומנות הפיתוי.

שחררו אותי מפסיכולוגיה בגרוש, שחררו אותי מתגובות פאסיב אגרסיב, שאמורות להוריד אותי על הברכיים.

שחררו אותי מהפוזה של שולט קשוח שמנסה לחנך נשלטת שהוא לא מכיר.

די.

פשוט תהיו בני אדם.

פשוט תגידו ״היי, מה נשמע?״

לא תמיד צריך להתחכם.

לא תמיד צריך לרוץ קדימה ולהקדים את המאוחר.

אפשר להיות קודם כל סתם שני בני אדם, שפשוט מדברים אחד עם השנייה.

כן, אני נשלטת. גם נשלטת. אני גם בת אדם. אני גם בחורה עם שכל, עם חלומות, עם חיי יומיום סטנדרטיים. עם תחביבים ומינוס בבנק.

קודם כל תהיו בני אדם.

רק מתוך זה תוכלו ללמוד לשלוט.

מדי פעם אני תופסת את עצמי, ומתפלאת על זה שאני בנאדם מבוגר.

מה?

איך?

אני בכלל ילדה בת 14.

מי האידיוט שחשב שזה סבבה לתת לי אחריות על דברים?

ויש לי דירה ועבודה, ואני צריכה לצאת לקניות ולבשל ולבדוק מה קורה עם המינוס.

הזיה מוחלטת.

כמו איזה גירוד שאי אפשר לגרד, כמו מילה שלא מצליחים להיזכר בה.

שאריות, פירורים של חלום. רסיסים קטנים שלו, שנופלים לקרקע ומיד מתפוגגים.

כמו כאב פנטום.

יש בחורף קסם, תמיד.

יש משהו בטפטוף של הגשם, שמצליח להרגיע אותי. משהו באוויר הקר שמרחיב לי את הריאות.

הכל קצת פחות כבד.

הבית שלי מבולגן, המחשבות שלי מבולגנות.

שוב רודפת אחרי הזנב של עצמי, שוב לא מוצאת מקום.

מרגישה שאני מתחילה לשקוע לאחור, מנסה להילחם בזה, מנסה לצוף, לזרום.

כל מיני רגעים, דברים, צירופי מקרים, מילה במקום הנכון… גרמו לי לחשוב על עצמי בצורה קצת שונה. קצת טובה יותר.

זה נחמד, זה מוריד קצת מהעומס הרגשי.

לפני כמה ימים בעבודה, התגלגלה שיחה על היכרויות. הייתי החילונית הרווקה היחידה בשולחן, ומצאתי את עצמי בסיטואציה קצת מוזרה, של להסביר לחברות דתיות ונשואות למה כל כך קשה להכיר ולצאת לדייטים.

לא נכנסתי לפרטים, ברור שלא דיברתי על הכלוב. פשוט ניסיתי לספר כמה שליליות יש במקומות האלה, וכמה מעט פעמים באמת מצליחים לגלגל שיחה נעימה שאולי תתפתח למשהו עם פוטנציאל חיובי.

אני לא חושבת שהצלחתי להסביר, ואני לא חושבת שהן הצליחו להבין. כי יש משהו בסטטוס הזה, שאי אפשר להבין באמת בלי לחוות בעצמך.

בלי לחוות את כל ההטרדות המיניות, בלי להיתקל בגברים שמשחקים משחקים, שמשקרים שהם רוצים זוגיות כי אין להם אומץ להגיד שהם מחפשים זיון (או שהם בטוחים שזה מה שישיג להם את הזיון). בלי להגיד למישהו ״שומע? לא מתאים, שיהיה בהצלחה״, ולקבל מתקפה סופר אגרסיבית ומכוערת, כי עומד מולך ילד קטן עם בעיות של אגו וביטחון עצמי (ואולי גם הפרעת אישיות כלשהי).

וכאן זה מרגיש לי אפילו יותר קשה ומסוכן. אני לא יודעת איך זה נראה מעיניים של שולטים, כנשלטת אני מרגישה שפוטנציאל הנזק שיכול להיגרם לי, הוא הרבה הרבה יותר גדול.

עברתי כבר אני לא יודעת כמה גלגולים, גם כאן וגם באפליקציות הווניליות. כל פעם אני מנסה לגייס אנרגיות טובות, לשמור על אופטימיות. וזה מחזיק יום או חודשיים. ובאיזשהו שלב זה פשוט שואב ממני את כל האנרגיות, זה משאיר אותי מרירה ומתוסכלת.

וכן, יש תקופות שאני כבר מפסיקה להאמין שאני אמצא מישהו.

ויש תקופות שאני מצליחה להשלים עם זה.

ויש תקופות שאני נאחזת בתקווה שגם לי יהיה סוף טוב של סיפוק אגדות.

שונאת את זה.

שונאת את חוסר האונים.

את העייפות.

שונאת למצוא את עצמי ערה ב-3 לפנות בוקר, אחרי שישנתי כל היום.

שונאת להרגיש איך הזמן בורח לי בין הידיים

לאור השינוי במזג האוויר, דרוש מישהו שיקלף עבורי פירות הדר.

תשלום בכרבולים ונעימי-בשיער

לפעמים סופי שבוע קשים לי. לפעמים הלילות קשים לי.

כשהגוף כבר עייף, אבל המוח על 200.

לופים של מחשבות בלי תכלית, ניתוח אינסופי של מי שאני ומה שבחרתי, של הפער בין המציאות לחלומות.

יש רגעים שבא לי לטפס על הקירות, לתלוש שערות, לרוץ הכי רחוק שאפשר ולא להסתכל אחורה.

ובסוף התרופה היא לנשום עמוק, לחכות שזה יעבור.