הכל תלוי באומץ

שמישהו יאהב אותי כמו שהבוסית שלי אוהבת לתפוס אותי לשיחות מסדרון מיותרות 😑

כמו כן, מחזור זה קונספט דפוק.

אני מבקשת לרחם עלי.

געגועיי לחורף…

״אני מעדיף את המראה הטבעי״.

אוי, חמודים שלי. לא. אתם ממש לא רוצים את המראה הטבעי. אתם רוצים את הגרסה המרוככת שבניתם לעצמכם בראש, איך שאתם חושבים שנשים רגילות נראות במציאות.

בגרסה הזו יש לנו עור חלק ומטופח, שיער זוהר, ציפורניים מתוקתקות.

אין לנו עור יבש בעקבים, או תחתוני סבתא עם כתמי מחזור ישנים. אין לנו קרקפת שומנית או חצ׳קון ענק באמצע הסנטר. שיער הגוף שלנו הוא פלומה רכה ותמימה (עזבו שאפילו בגיל 12 זה כבר לא היה נכון).

עבר כל כך הרבה זמן מהפעם האחרונה שעמדתי ובישלתי במטבח שלי.

עבר כל כך הרבה זמן מהשבת האחרונה שהכנתי שקשוקה.

כל כך הרבה השתנה, כל כך הרבה נשאר אותו הדבר. כאילו שעשיתי סיבוב שלם של 360 וחזרתי לנקודת ההתחלה

אהיה מישהי אחרת.

השאלה אם יום אחד אני אצליח להשלים עם זה

הו, שלום לך.

באמת כבר הרבה זמן לא הרגשתי לא-ראויה, לא-מוכשרת וחסרת יכולת באופן כללי.

(שוקלת לשלוח שאלון-משוב לאקסים ולסטוצים-לשעבר)

אני לא יודעת לבקש. לא בחיים, לא בסקס, לא בשליטה.

אני מתכווצת בתוכי, מחפשת דרכים עקיפות.

ואני צריכה ללמוד לעשות את זה.

מולו. כשהוא שואל אותי מה אני רוצה. והמחשבות נתקעות לי בגרון.

לא הפנטזיות הפשוטות, הפורנוגרפיות. אותן קל להוציא, אלה מילים בחינם.

לא.

את הצורך האמיתי, האפל, שמבעבע עמוק בפנים. זה שהדחקתי במשך כל כך הרבה זמן. זה שרק מחכה להפוך לצרחה

לרגע הצלחתי לראות את עצמי כמו שהוא רואה אותי.

להסתכל אל המצלמה ולחייך, חיוך גדול.

לצלם תמונה ועוד אחת, ולאהוב אותן.

להביט בפגמים בעיניים רכות.

להרשות לעצמי להרגיש נשית, נחשקת.

יש מונח בצילום, שמדבר על הזמן שאחרי הזריחה ולפני השקיעה. כשהזווית של קרני השמש הופכת את העולם לרך יותר.

לעצום עיניים ולקפוץ…

ולא להתרסק.