הכל תלוי באומץ

מצאתי את אשר חיפשתי.

לא כולם זוכים לזה.

החלטה פזיזה, סתם אימפולסיביות של רגע.

החלטה תמימה, לכאורה מנותקת מהכל.

היא בעצם מעשה אחד קטן, שירעיד עולמות, שיניע תהליכים.

שיגרום לחתיכת הפאזל החסרה לצנוח למקומה.

לפעמים יותר קל להשאיר את הדלת סגורה, מאשר לפתוח אותה אפילו כדי חריץ.

לפעמים קל יותר להיאחז במקום, מאשר ללכת לאיבוד בין אינספור אופציות.

פעם ראשונה שהגעתי להישג הזה בעצמי, לגמרי לגמרי לבד. אפילו בלי ההדרכה שלו.

רק הקול שלו בתוך הראש שלי, פוקד עלי להמשיך עוד ועוד ולא לוותר.

רק הקול שלי בתוך הראש שלי, מזכירה לעצמי שדווקא הרגע הזה של חוסר תחושה, הרגע הזה שמרגיש הכי רחוק שאפשר…. דווקא זה הסימן שאני כ״כ קרובה, רק עוד פוש אחרון.

זה לא היי מטורף וריחוף כמו אחרי סשן, אבל זו טעימה קטנה מזה. ובעיקר תחושת הישג, עשיתי את זה בעצמי.

זהו, עכשיו אני יכולה למות בשקט (או לפחות ללכת לישון…)

האמנתי שזה יקרה, וככל שהדקות נקפו הלכה ונחלשה בי האמונה, כמעט עד לוויתור מוחלט.

עוד הצצה חטופה מהחלון, עוד רענון של התחזית. רגע לפני שהתייאשתי לגמרי, זה התחיל. פתיתים קלילים שצונחים מהשמים, מרקדים כל הדרך למטה.

לא היה לי אכפת שקר, שסוער, שכמה פתיתים התרסקו ישר לתוך הפנים שלי.

פשוט לעמוד בחוץ ולנשום, להסתכל על הפנס הקרוב ולראות את המחול של הפתיתים בדרכם להיערם. זאת המדיטציה הכי טובה בעולם, אלה רגעים של שלווה ששום דבר לא דומה ולא משתווה להם.

אני שמחה שהייתי כאן כדי לחוות את כל זה.

ולפעמים… לפעמים צריך לנשום עמוק, לתת לאופטימיות לחלחל.

לפעמים צריך לחפש, להתאמץ, להתעקש. לפעמים צריך קצת לזייף, אבל בסוף היא תצמח מבפנים.

והיום? אני לא חושבת שאני מזייפת את האופטימיות. רק מחפשת לה חיזוקים מבחוץ.

רוצה להתאהב, עמוק, מבפנים. רוצה להיסחף, להתרגש, כאילו שאני שוב בת 16. כאילו שזאת האהבה הראשונה שלי, כאילו שמעולם לא נשבר לי הלב.

לילה. כל האינסטינקטים מורים לי להישאר בפנים ולהתכרבל.

אבל אני?

כפכפים עם גרביים, פיג׳מה דהויה ומטריה. יוצאת לגשם, יוצאת לקור הירושלמי, לפזר זרעים ברוח.

פשוטו כמשמעו.

מצאתי שקית זרעים ששכחתי לזרוע, והמועד כבר חלף. פעם הייתי מענה את עצמי ברגשות אשם על כך ששכחתי, שוב. שהזנחתי, שוב. שאני הכי רחוקה משלמות, שוב.

והפעם?

אולי זה החושך, אולי העייפות. אבל פתאום איזה ניצוץ קטן נדלק בתוכי, איזה רצון ילדותי לרוץ לגשם בלי לחשוב על ההשלכות. אז יצאתי, מנסה לאזן מטריה ביד אחת ושקית זרעים ביד השנייה.

טיפות ניתזות על הגרביים, כל שאיפה צורבת את הריאות.

עמדתי שם, נתתי לרוח ולמים לקחת את הזרעים הלאה, לאן שלא יהיה.

בהצלחה לזרעים, מקווה שלפחות חלקם יגיעו ליעד.

ואולי גם אני צריכה לתת לעצמי להתפזר קצת ברוח, להיות פחות נוקשה, פחות ממוקדת. לתת לרוח ולמים ולאוויר ולמוזיקה לשאת אותי קצת

חולה, טובעת ברחמים עצמיים.

דרוש מישהו שיכין לי מרק ויקלף לי תפוז.

בא לי לעשות טעות, לעשות משהו ממש ממש מטופש.

בא לי לפעול מתוך דחף, להפסיק לחשוב על ההשלכות, פשוט ליהנות מהרגע.

הבעיה שלא בא לי לשלם את המחיר…