הכל תלוי באומץ

יש לי רגעים של תשוקה מטורפת

ורגעים של שקט נפשי

ורגעים של השראה ויצירה

ועכשיו יש לי רגע ארוך ארוך של שעמום

חולה

עצבנית

משועממת

מטפסת על הקירות.

הצילו

לא משנה מה עשיתי בחיים, עם איזה קשיים התמודדתי, על איזה אתגרים התגברתי…

בתוך תוכי יש זונת צומי. ילדותית, שטחית, מגוחכת. ולפעמים כל מה שהיא רוצה זה 30,000 לייקים.

קצת נעלמתי לאחרונה, אבל מסיבות טובות לשם שינוי…

אני רוצה להגשים פנטזיה של סשן משותף עם עוד נשלטת. יש כאן מישהי שזה יכול לעניין אותה?

מצאתי את אשר חיפשתי.

לא כולם זוכים לזה.

החלטה פזיזה, סתם אימפולסיביות של רגע.

החלטה תמימה, לכאורה מנותקת מהכל.

היא בעצם מעשה אחד קטן, שירעיד עולמות, שיניע תהליכים.

שיגרום לחתיכת הפאזל החסרה לצנוח למקומה.

לפעמים יותר קל להשאיר את הדלת סגורה, מאשר לפתוח אותה אפילו כדי חריץ.

לפעמים קל יותר להיאחז במקום, מאשר ללכת לאיבוד בין אינספור אופציות.

פעם ראשונה שהגעתי להישג הזה בעצמי, לגמרי לגמרי לבד. אפילו בלי ההדרכה שלו.

רק הקול שלו בתוך הראש שלי, פוקד עלי להמשיך עוד ועוד ולא לוותר.

רק הקול שלי בתוך הראש שלי, מזכירה לעצמי שדווקא הרגע הזה של חוסר תחושה, הרגע הזה שמרגיש הכי רחוק שאפשר…. דווקא זה הסימן שאני כ״כ קרובה, רק עוד פוש אחרון.

זה לא היי מטורף וריחוף כמו אחרי סשן, אבל זו טעימה קטנה מזה. ובעיקר תחושת הישג, עשיתי את זה בעצמי.

זהו, עכשיו אני יכולה למות בשקט (או לפחות ללכת לישון…)

האמנתי שזה יקרה, וככל שהדקות נקפו הלכה ונחלשה בי האמונה, כמעט עד לוויתור מוחלט.

עוד הצצה חטופה מהחלון, עוד רענון של התחזית. רגע לפני שהתייאשתי לגמרי, זה התחיל. פתיתים קלילים שצונחים מהשמים, מרקדים כל הדרך למטה.

לא היה לי אכפת שקר, שסוער, שכמה פתיתים התרסקו ישר לתוך הפנים שלי.

פשוט לעמוד בחוץ ולנשום, להסתכל על הפנס הקרוב ולראות את המחול של הפתיתים בדרכם להיערם. זאת המדיטציה הכי טובה בעולם, אלה רגעים של שלווה ששום דבר לא דומה ולא משתווה להם.

אני שמחה שהייתי כאן כדי לחוות את כל זה.

ולפעמים… לפעמים צריך לנשום עמוק, לתת לאופטימיות לחלחל.

לפעמים צריך לחפש, להתאמץ, להתעקש. לפעמים צריך קצת לזייף, אבל בסוף היא תצמח מבפנים.

והיום? אני לא חושבת שאני מזייפת את האופטימיות. רק מחפשת לה חיזוקים מבחוץ.