הכל תלוי באומץ

רוצה להתאהב, עמוק, מבפנים. רוצה להיסחף, להתרגש, כאילו שאני שוב בת 16. כאילו שזאת האהבה הראשונה שלי, כאילו שמעולם לא נשבר לי הלב.

לילה. כל האינסטינקטים מורים לי להישאר בפנים ולהתכרבל.

אבל אני?

כפכפים עם גרביים, פיג׳מה דהויה ומטריה. יוצאת לגשם, יוצאת לקור הירושלמי, לפזר זרעים ברוח.

פשוטו כמשמעו.

מצאתי שקית זרעים ששכחתי לזרוע, והמועד כבר חלף. פעם הייתי מענה את עצמי ברגשות אשם על כך ששכחתי, שוב. שהזנחתי, שוב. שאני הכי רחוקה משלמות, שוב.

והפעם?

אולי זה החושך, אולי העייפות. אבל פתאום איזה ניצוץ קטן נדלק בתוכי, איזה רצון ילדותי לרוץ לגשם בלי לחשוב על ההשלכות. אז יצאתי, מנסה לאזן מטריה ביד אחת ושקית זרעים ביד השנייה.

טיפות ניתזות על הגרביים, כל שאיפה צורבת את הריאות.

עמדתי שם, נתתי לרוח ולמים לקחת את הזרעים הלאה, לאן שלא יהיה.

בהצלחה לזרעים, מקווה שלפחות חלקם יגיעו ליעד.

ואולי גם אני צריכה לתת לעצמי להתפזר קצת ברוח, להיות פחות נוקשה, פחות ממוקדת. לתת לרוח ולמים ולאוויר ולמוזיקה לשאת אותי קצת

חולה, טובעת ברחמים עצמיים.

דרוש מישהו שיכין לי מרק ויקלף לי תפוז.

בא לי לעשות טעות, לעשות משהו ממש ממש מטופש.

בא לי לפעול מתוך דחף, להפסיק לחשוב על ההשלכות, פשוט ליהנות מהרגע.

הבעיה שלא בא לי לשלם את המחיר…

יש אנשים שיודעים איך לגעת, יודעים באמת. יודעים איפה ללחוץ, איפה להכאיב, איפה ללטף.

הכרתי אנשים שידעו את הגוף שלי יותר טוב ממה שאי פעם דמיינתי,

שידעו לקחת אותי רחוק, גבוה.

ואני מתגעגעת, חולמת ומייחלת לזה.

ואני מאחלת לעצמי שיום אחד אמצא את זה שיהיה הכל. חיבור פיזי, חיבור נפשי. 

במקום הכי רחוק, הכי לא צפוי. במקום שבו מכירים אותי רק בגרסה אחת, רחוקה כל כך מהגרסאות האחרות שלי.

ופתאום, הבזק מוכר.

זה הוא. מה הסיכוי??

משתעשעת ברעיון לשלוח הודעה, משתעשעת ברעיון שהפעם הכוח יהיה בידיים שלי, שהפעם זה יהיה קז׳ואלי באמת.

ברגע האחרון עוצרת את עצמי.

ממשיכה להריץ את הפנטזיה בראש, רק עוד קצת.

ואז מחזירה אותה למגירה ונועלת, חוזרת למציאות. נזכרת שאני לא רוצה להיכנס לכל הסיפור הזה פעם נוספת.

אני משתעשעת במחשבה שאתה קורא את זה, למרות שסיכוי טוב שאתה לא. וגם אם כן, בחיים לא תדע שזה נכתב עליך.

על מה אני חולמת?

מה אני רוצה להשיג?

מהו אותו גחל שבוער בתוכי?

כמו בתיכון, גם כאן, אני מרגישה אאוטסיידרית.

שונה, מוזרה, לא מתאימה.

וגם היום יש בתוכי איזה קול שקורא לי להשתנות, לנסות להיות יותר ״כמו כולם״, לנסות להתחבב, להיות במיינסטרים.

ההבדל הוא שהיום אני בוחרת להישאר נאמנה לעצמי, על היתרונות והחסרונות.

מנסה לעשות סדר במחשבות. יש מחשבות שנכנסות לקופסה שלהן בקלות, כמעט מעצמן.

יש מחשבות שאני מכניסה למגירה אחת, אבל יודעת שהן לא שייכות לשם.

יש מחשבות שאני מנסה לקבור עמוק, מתחת לערימה מבולגנת של מחשבות שטחיות.

יש מחשבות שלא מתאימות לשום תבנית, ואין לי ברירה אלא לדחוס אותן בכוח לקופסה שיש בה מספיק מקום.

אבל מחשבות הן כמו חפצים, הן כמו החיים שלי. בסוף היום תמיד יישארו כמה מהן מפוזרות על הרצפה, מחשבות שהעברתי מהמיטה, לכורסה, לכיסא ובחזרה.

ויש מחשבות ששכחתי באיזו שקית, בפינה. לא בכוונה תחילה, תכננתי לסדר אותן, מתישהו. אבל בינתיים הן הרקיבו והעלו עובש, בינתיים הן יצאו מכל פרופורציה.

ואלה המחשבות המסוכנות ביותר.

לפעמים אין ברירה אלא להיות. לא להיאבק, לא לדפוק את הראש בקיר.

פשוט להיות. פשוט לנשום.

פשוט לתת לתהליכים לקרות בקצב ובזמן שלהם. לתת לצלקות להגליד.