שריטות וזיוני שכל

אני רוצה לבוא כמו שאני,

אבל מפחדת להיות כמו שאני.

אנושית.

לא מושלמת.

ברקע תמיד הפחד שאני לא מספיק טובה.

מצחיק. אולי זה יכול היה לעבוד בינינו, דווקא אם היינו מחליטים להיות וניליים אחד עם השנייה.

זה מוזר להיות פתאום בלי מנוי.

יש לי סיבות טובות לא לחדש אותו, ועדיין… מוזר.

דווקא כשחשוך, ושקט, ומאוחר, דווקא כשהגוף שלי מותש.

דווקא אז אני מתפוצצת ממוטיבציה לעשות.

לקום, ללכת, לחזור, להזיז, לסדר, לתקתק.

רגע לפני שהיום נגמר, אני פתאום מתעוררת, מבינה שהשעון מתקתק. מנסה לשלוח יד ולתפוס בקצה שלו.

כמו פרפורי גסיסה.

כמו ניסיון לתקן חיים שלמים ברגע.

הלוואי וידעתי איך למצוא את התשובה. הלוואי והייתה אחת.

כאילו שאם אני רק אחשוב על זה מספיק, אהרהר מספיק, אסתכל על הבעיה מכל הכיוונים שלה - תהיה דרך לפתור את זה.

תהיה דרך לגשר על הפערים.

לחבר בין שני חלקים שלא מתחברים.

לרצות מתוכי את מה שהוא מקווה שארצה.

הלוואי שהייתה דרך לפשט את הדברים. להפסיק להסתבך אחד בתוך השנייה. 

אני עייפה.

אני ישנה חרא, אני אוכלת לעצמי את הראש במחשבות, אני עובדת קשה מדי, אני דורכת במקום.

אני מרגישה כאילו אני רצה על הליכון. מזיעה, משועממת, ולא מגיעה לשום מקום.

אבל שמעתי בבוקר ציוץ של ירגזי, ובלילה יש רוח נעימה. והכל מרגיש כמו שנייה לפני הסתיו, וזה ממלא אותי באוויר.

לפעמים צריך להמר, להחליט לקפוץ ראש בלי לדעת מה מחכה בקרקעית.

האמנתי שיהיה טוב, האמנתי שיש לקשר הזה סיכוי.

אז קפצתי.

בלב פתוח, באמונה מלאה. הרגשתי שאני צריכה לתת לקשר הזדמנות אמיתית, נקייה. בלי תוכניות מגירה.

ולא אהבתי את מה שחיכה לי בקרקעית. וניסיתי לשנות, וניסיתי לעצום עיניים.

אבל לפעמים אין ברירה אלא לחתוך. ועדיף עכשיו, כשהכאב קטן…

יש בי את החלק שרוצה להתחרט, לאלחש את הכאב, להמשיך לעצום עיניים ולהאמין שיהיה טוב.

וכואב לי.

הקרירות הירושלמית חזרה, ואני יושבת במרפסת, נושמת ומסתכלת על העננים מתרוצצים מעלי.

וגם המחשבות מתרוצצות, מרחפות.

אבל לשם שינוי אני מסוגלת להיות בכאן ועכשיו.

שקט של שישי בערב. ואני מרגישה שהלב שלי ריק.

לא קרה שום דבר, יש לי עבודה וקורת גג מעל הראש. אני יחסית בריאה. יש לי משפחה מתפקדת-לכאורה.

אבל אני לבד.

ואני לא יודעת לאן אני הולכת, ולאן אני אגיע.

ואולי יום אחד זה ישתנה.

אולי יום אחד השקט של שישי בערב יהיה שקט שאפשר לנשום בו, ולא שקט שמכווץ לי את הנשמה. 

לא הרגשתי טוב ונשארתי בבית. לא היה לי כוח לבשל אז הזמנתי אוכל.

השליח התקשר לשאול איפה בדיוק הכניסה, ואם אפשר כוס מים.

אז ברור שהוצאתי לו כוס מים קרים, וקרטיב לימון (דיאט. סליחה על טעם הלוואי. זה מה שהיה לי במקפיא)

והיה בזה משהו נחמד. אני באיזה לופ אינסופי עם עצמי על הרצון להיות משמעותית, לעשות דברים גדולים.

אבל יש משהו כיף בלעשות את הדבר הקטן והקל הזה, ששימח מישהו אחר.

אם זה היה ריאלי, הייתי מסתובבת עם צידנית מלאה מים, קרח ואבטיח חתוך, ומחלקת לכל מי שעובד בחוץ ונקרה בדרכי.

להסתובב סביב עצמי במעגלים… לחזור שוב ושוב ושוב על אותן המחשבות, על אותן ההתלבטויות.

אולי בפעם האלף אני אמצא פתרון.

לדרוך במקום, בתקווה שזה יצליח לקדם אותי הלאה.

איך זה שלפעמים יש דברים שהם יותר מדי טובים, עד שזה מאיים להתלקח ולכלות את הכל?