הכל תלוי באומץ

סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד, ממשיכה לשחק אבל תמיד נשארת האחרונה שעומדת. מסתכלת מסביב והעולם מתחלק לשניים. אלה שהספיקו להתיישב בזמן, אלה שנשארו לבד.

ובינתיים, צפה לי בתוך השגרה המנחמת, המנוונת. מי אני רוצה להיות? לאן אני רוצה להגיע?

האם להמשיך ולאחוז בסיפורי האגדות, או שאולי הגיע הזמן להתפכח?

משוטטת, חולפת על פני פוסטים אחרונים. הולכת עוד ועוד אחורה, מקווה לפגוש רוחות רפאים. שרידים, סימנים נעלמים בחול.

פעם היה כאן משהו, עכשיו כבר אינו.

ללטף את הצלקת, לשמוח שהפצע נסגר כמעט לחלוטין. כבר לא כואב, כבר לא מגרד. פשוט נמצא שם, על פני השטח

מצחיק, איך דווקא התכתבות שכל כך רחוקה מהעולם הזה, עוררה בי את ההרגשה שכרוכה בעולם הזה.

בכל פעם שאני שוקלת לוותר ולחפש קשר שהוא רק ונילי, אני נזכרת עד כמה זה חלק מהותי בי. חלק שמקשה עלי, אבל אני אוהבת ורוצה לשמר.

כל כך הרבה רגשות אשם, מסוגים שונים ומגוונים

אני חוזרת לעשות דברים שאהבתי פעם.

דברים ששייכים לצדדים הבריאים והשמחים שבי.

מנסה לקחת את זה בקלות, לא ללחוץ, לא להלחיץ ולא להילחץ. לזרום עם מה שמרגיש טוב, להכיל את מה שכואב.

היום אני באמת מאמינה שיהיה בסדר.

פעם, לפני הדיכאון

לפני הקיפאון

עשיתי, האמנתי, פחדתי, נפלתי, שמחתי, קמתי.

פעם, גם פעם היה דיכאון.

אבל גם הייתה מסגרת שהחזיקה אותי. וגם רצון לברוח רחוק מהכל.

ועכשיו, לאט לאט כל הדברים האלה מבצבצים בחזרה.

אני עוד אגיע. אני עוד אהיה.

כל בחירה פותחת דלת

כל בחירה פותחת אפשרויות חדשות.

כל בחירה היא גם פרידה, היא גם וויתור על משהו אחר.

כמו שרשרת עדינה שהסתבכה בתוך עצמה, לאט לאט אני יושבת ופורמת את הקשרים. שלא לשבור, שלא להחמיר את המצב.

לאט לאט הדברים הופכים להיות בהירים יותר, נסבלים יותר. לאט לאט אני לומדת לבטוח בעצמי מחדש, להאמין שאני מסוגלת.

ובו זמנית הסתיו מתחיל להתקדם. גם הוא, לאט לאט. צעדים קטנטנים. אבל כמעט בכל יום עכשיו יש רמזים של סתיו, רמזים של שפיות.

אני שונאת עימותים. אני שונאת להיכנס למגננה, לחפש את ההסבר שיצליח לשכנע.

מזכירה לעצמי שזה בסדר להיות אסרטיבית, שזה בסדר להציב גבולות. בשליטה, וגם בחיים האמיתיים.

זה כבר הגל הרביעי? החמישי?

נמאס לי. אני לא מאמינה שאנחנו שוב נמצאים בנקודה הזאת. ובו זמנית אני בכלל לא מעכלת את זה שאנחנו בתוך מגיפה.

ונמאס לי. נמאס לי. נמאס לי.

ואני יודעת שלפני שהגל מגיע, עדיף לעצור את הנשימה ולהוריד את הראש, ופשוט לתת לו לחלוף על פני.

ואני גם יודעת, שזה מנוגד לכל האינסטינקטים שלי.