הכל תלוי באומץ

זה כבר הגל הרביעי? החמישי?

נמאס לי. אני לא מאמינה שאנחנו שוב נמצאים בנקודה הזאת. ובו זמנית אני בכלל לא מעכלת את זה שאנחנו בתוך מגיפה.

ונמאס לי. נמאס לי. נמאס לי.

ואני יודעת שלפני שהגל מגיע, עדיף לעצור את הנשימה ולהוריד את הראש, ופשוט לתת לו לחלוף על פני.

ואני גם יודעת, שזה מנוגד לכל האינסטינקטים שלי.

כמו מגדל של קלפים, רוח קלה והכל יתמוטט. וכבר איבדתי היום כמה קומות.

מרגישה מרוקנת לחלוטין, על סף בכי, על סף היסטריה, על סף תחושה של אובדן.

לפעמים אני רק רוצה שיעזבו אותי לנפשי. לפעמים אני רק רק רוצה להיות אדם חסר שם וחסר פנים בנהר של אנשים. לא נוגעת, לא מתערבבת, לא נפצעת.

לפעמים אני רוצה לעבור למצב של טייס אוטומטי. לא לחשוב על כל דבר, לא להתנגש בקצוות החדים. פשוט לזרום, קדימה והלאה, ממשימה למשימה למשימה.

ומחר? מחר יום חדש.

אני אנסה לקום חדשה, נקייה. 

דמדומים של ערב, הסופ״ש נמס לתוך יום ראשון.

זה הזמן להתקפל, לסגור את היום הזה. הוא לא היה מה שרציתי שיהיה. ועכשיו כבר מאוחר לשנות.

אני רק יכולה להמשיך הלאה ולהזכיר לעצמי שמחר יום חדש, מחר הזדמנות חדשה.

חם, סמיך. הזמן דביק כמו מסטיק, האוויר מהביל, הזיעה נוטפת.

שום דבר טוב לא קורה בלילות של קיץ. רק הזמן שנמתח ונמתח ונמתח

אז.... ראיתי מחדש את כל העונות, ונזכרתי עד כמה אני אוהבת את הסדרה הזו, ועד כמה אני שונאת את הסוף שלה.

ועד כמה שאני רוצה להישאר אופטימית כמו טד, ולהאמין שזוגיות אמיתית עוד תמצא אותי.

ועד כמה אני רוצה שהזוגיות הזו תדמה לזו של מרשל ולילי.

ושניל פטריק האריס הוא פשוט שחקן מדהים.

מרגישה שאני דורכת במקום. דברים מרגשים לא נקרים בדרכי, ואני מצידי לא מצליחה לברוא מתוכי שום דבר מיוחד.

משעממת,

משועממת,

מטפסת על הקירות.

הכי שגרתית, אפרורית וחסרת ייחוד שיש. טיפה אחת מתוך אלף, נמלה אחת מתוך מיליון.

אולי זה הקיץ, אולי זה החום שממיס לי את המוח. אולי זה הדיכאון, שאומנם נסוג קצת אבל עדיין ממלא את החריצים.

עמוק בפנים אני עדיין רוצה להתאהב, להתרגש, להיסחף. עמוק בפנים אני עדיין מאמינה באיזה צירוף מקרים קוסמי, כמו בסיפורי אגדות.

בעצם, יש קסם מסוים בתחושה הזו. ארעיות, זמניות, שום דבר לא מובטח אבל כל האפשרויות נשארות פתוחות.

עצבות, בדידות, נדודי שינה

פרצי התרגשות, חברויות, רגעים של אושר

עוד נשימה, עוד פעימה

מה שהיה הוא שיהיה, לטוב ולרע.

הרבה דברים קרו בזמן האחרון, הרבה דברים שלוחצים עלי, שטורדים את מנוחתי.

אני רוצה להתפרק, להסתגר, להתנתק. לקחת כמה ימים של אפס תקשורת עם העולם. כמה ימים של דממה. לא רוצה לרצות, לא רוצה לדעת שאחרים רוצים ממני. פשוט פסק זמן מוחלט.

לאן אני לוקחת את הכאב הזה? מה אני אבנה ממנו?

התווכחתי היום עם אנשים בפייסבוק. וויכוח מאוד מטומטם, על משהו מאוד מטומטם.

ומשום מה זה מציף בי תחושות כל כך עזות ועל כך מגעילות. אני יודעת שזה מטומטם, אני יודעת שזה חסר משמעות לחלוטין... ובכל זאת אני מתקשה לשחרר, אני ממשיכה לחשוב על זה, נותנת לכעס ולתסכול הרבה מאוד מקום.

פעם הייתי נכנסת לפינות הדפוקות האלה כל הזמן, לפחות אני יכולה להגיד שהתבגרתי קצת ואני משתדלת להימנע. אבל פה ושם אני מועדת, ותמיד תמיד מרגישה רע אחרי זה.

לא אוהבת את הצד הזה בי שחייב להתנצח ולהגיד את המילה האחרונה.

ולא אוהבת את הצד הזה בי שלא מצליח לשחרר בקלות דברים שאין להם שום משמעות.