הכל תלוי באומץ

לדלג בין הדברים הטובים לרעים, בין השעמום למיוחד. ללקט רגעים קטנים של טוב ויופי.

להסתכל מסביב, להעריך את מה שיש. להעריך באמת את המובן מאליו.

כמו אחרי מחלה, כשהגוף מצליח להתנקות מכל הרעל, כשהגוף מתחיל להתאושש.

גם הנשמה שלי מתנקה, מתאוששת.

המציאות סביבי מתחילה לחזור לשפיות.

רגע לפני שאיבדתי תקווה...

זה היה קשה במיוחד היום, לרגעים הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת להתמודד.

אבל הנה, נגמר היום. הצלחתי, נתתי עוד אגרוף.

אני עוד אצא מזה, זה עוד יקרה. לאט לאט.

עוד שבת של הסתגרות, של לבד. של יותר מדי שעות שינה, והתכרבלות, והימנעות.

ממשיכה לדרוך במקום, עד שאמצא את הכוחות להתקדם הלאה

רבדים על גבי רבדים של התמסרות,

טוטאליות שלא יכולה להיות בשום קשר אחר.

זה חלק מהקסם, זה חלק מהמהות, זה חלק מהאהבה שלי לעולם הזה, לצד הזה בעצמי.

אדם שקרוב אלי ויקר לי מאוד נמצא במערכת יחסים שלא טובה לו. לא ברמת ההתעללות, לא משהו מסוכן חלילה. פשוט מערכת יחסים דפוקה.

ועם כל יום שעובר אני מרגישה איך האדם הזה הולך ונשמט לי מבין האצבעות. איך הוא הולך ומשתנה, איך הוא הופך מאדם אסרטיבי ובטוח בעצמו, למישהו שדואג לרצות את כולם חוץ מאשר את עצמו. איך הוא מקריב עוד ועוד ועוד, עד שכבר לא נשאר לו דבר לעצמו.

אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור את הטעות הזו. רק לקוות שזה ייגמר, או שמערכת היחסים תשתנה.

מעניין לראות את הפרופיל שלו צץ כאן שוב, אחרי חודשים של היעדרות. כנראה שהוא מיצה את מאגר הנשלטות שהוא כל כך אוהב לטפח על אש קטנה.

מעניין לראות אותו יוצא שוב לציד. מציע רוך וקרבה, וגם הרבה הרבה ניסיון. מציע את התערובת הזו של הילד הרע והקצת פגום רגשית שעדיין לא מצא את האחת להתמסד איתה.

והאמת היא שיש לו את זה, והוא אינטיליגנט ומכיל וזיון נהדר, ושולט מודע עם חושים חדים.

והאמת היא שהוא הביא אותי למקומות שלא חשבתי שאפשר להגיע אליהם, והוציא ממני דברים שלא חשבתי שיכולים לצאת. ותמיד הייתה רגישות והקשבה ואפטר-קייר.

אבל יש רק דבר אחד קטן שהוא אף פעם לא מספר. שהוא לא באמת רוצה שום דבר מעבר. שהוא רוצה את הנשלטות שלו בתוך קופסה מוגדרת מאוד, בזמנים שנוחים לו. וכל מה שלפני או אחרי? לא באמת קיים.

הוא ישחק על המקום הפגיע הזה, על הצורך שלו בקרבה. אבל... אבל לא באמת.

האם הוא עושה את זה במודע, או שהוא פשוט לא מסוגל להוריד את החומות ולהכניס מישהי לחיים שלו?

אין לי מושג. יש שאלות שיישארו פתוחות לנצח, כנראה.

בא לי כיף

בא לי חוויות

בא לי להתנסות בדברים

בא לי לצאת מאזור הנוחות שלי, אבל לעשות את זה עם אנשים חמודים ולהרגיש בטוחה.

בא לי להרגיש חיה שוב, בא לי לאתגר את עצמי.

בא לי לנזול, לצעוק, לעוף, להתנקות.

בא לי.

עוד לפני שאני נשלטת, אני ילדה טובה. כזו שלא רוצה להתחצף, שמפחדת לעשות בעיות.

אבל יותר ויותר אני לומדת שאחת ההנאות הגדולות שלי הן קצת לבדוק את הגבולות. טיזינג עם חצי חיוך וחצי רצינות, קצת להתגרות, קצת להסתכן.

אף פעם לא בכוונה לשבור את הכלים, אף פעם לא בכוונה לערער, לא את עצמי ולא את זה שמולי.

רק קצת להתחצף, קצת להמרות את פיו, קצת לסרב.

ומדי פעם לחטוף איזו סטירה.

איזו שאגת ״סתמי את הפה״, שמקפיאה אותי במקום, אבל גם מעבירה בי צמרמורות של עונג

מה אני רוצה?

למה אני כאן בכלל?

עוד לילה של נדודי שינה, של שיטוט עקר בפייסבוק. נכנסת לכאן, לא מסוגלת להתנתק, לא מצליחה להתחבר.

רוצה להאמין אבל מרגישה נאיבית, רוצה לכתוב מהלב אבל מרגישה צבועה. רוצה לכתוב נקי, אבל גם לקבל מלא לייקים.

מי אני היום? במה אני מאמינה? לאן אני רוצה ללכת?

הכי קל להרים ידיים, לתת לזרם לסחוף אותי. מה שיקרה יקרה, ומה שלא - לא.

אני לא רוצה לחיות את החיים שלי בצורה הזו, אני לא מאמינה בזה. אבל אני גם עייפה ממלחמות, עייפה מעצמי ולא מוצאת את האנרגיות כדי להילחם על מה שחשוב לי.

אני במוד של הישרדות, ולא הרבה מעבר לזה.

אני מתגעגעת, למה שהיה, למה שאין, למה שחשבתי שיש.