שריטות וזיוני שכל

אני מרוקנת, ולא מצליחה לאסוף את עצמי, לא מצליחה למצוא דברים שיעשו לי טוב, שיטעינו אותי מחדש…

שוב אותה ההרגשה שהכל תקוע במקום, ששום דבר לעולם לא ישתנה

״מה קרה עם כל הקסם
שפעם חילקת בכמויות
מי גנב את כל החשק
אולי מספיק עם השטויות

במקום שטויות תתחיל לבעוט
במקום לצעוק תתחיל לחיות
במקום שטויות תתחיל לבעוט להם בבטן״

סערות טבען לחלוף.

גם התקפי חרדה.

אפילו כשהראייה מתערפלת, והמציאות מתרסקת מסביב.

אפילו כשאין יותר אוויר בריאות.

זה יחלוף.

מחר תזרח השמש.

להתקרב זה להוריד שכבות, מסיכות.

זה לחשוף את מה שבפנים, גם את מה שפגום, שרוט, שבור.

זה להסתכן.

להיפגע.

לפעמים מבעבע בי כזה זעם, שבא לי לשרוף את הכל. לשבור, לרסק, להשמיד.

לא להותיר אבן על אבן.

להפוך את החיים שלי לאפר,

כדי לצמוח מתוכם למשהו טוב יותר.

לבד, עם המחשבות שלי, עם החשבונות שלי, עם הכעסים שלי.

קמה, ישנה, אוכלת, נושמת.

מטפסת על הקירות.

לפעמים מאמינה שהכל ישתנה.

לפעמים מבינה שהכל יישאר אותו הדבר בדיוק.

מה אני רוצה?

על מה אני מפנטזת?

מה קבור בי עמוק עמוק בפנים? מתחת לבושה, לנורמות החברתיות, לכל הדברים שלמדתי להדחיק.

להרגיש קטנה,

להתחנן,

להתפרק,

להתחבר מחדש.

אמיצה יותר, נחושה יותר, בטוחה יותר.

ואולי יותר מהכל אני מפחדת לבקש, שאני רוצה שיהיה לי טוב. שאני רוצה לחוות דברים שעדיין לא חוויתי. שאני רוצה להיות מסוגלת לשחרר, באמת. להתמסר לחוויה, באמת. להאט את המחשבות, את הספקות. ופשוט להנות. ופשוט להיות אני בתוך כל זה.

יש דברים שאף פעם לא ישתנו.

יש אנשים שתמיד ימצאו את הדרך לאכזב.

הלוואי ואני הייתי משתנה. הלוואי ולא היה לי אכפת.

הלוואי ויכולתי לשלוח אותם לעזאזל.

לפעמים

עדיף לטפל בסימפטום ולא בגורם.

לקחת גלולת אלחוש

ולחכות בסבלנות עד שהפצע יגליד

החלפתי את בגדי העבודה בחולצה גזורה, הכי ישנה ומרוטה שיש לי בארון.

יצאתי להשקות עציצים.

יצאתי לנשום.