שריטות וזיוני שכל

התחלתי את השבוע בטוב יחסית, עם אנרגיות, עם הרגשה שאני יכולה לתת בראש.

ולאט לאט הכל טפטף ממני. עוד אנשים ועוד דברים שרק גזלו ממני אנרגיות.

עוד אינטראקציות שהשאירו אותי עם טעם רע.

רק יום שני, אבל יש מצב שגם השבוע הזה מקולקל.

* כן הכותרת היא רפרנס למתחת לכל ביקורת. ואם אתם לא מכירים אז הפסד שלכם

אני כל כך רגילה להיות לבד. לא רק פיזית, גם רגשית.

זה לא רק לגור לבד, זה גם להיות רחוקה. זה גם לדעת שאין לי על מי לסמוך. שאם אני רוצה שמשהו יקרה, אני צריכה לעשות אותו.

זה לסחוב את הכל לבד. לא לדעת מתי זה בסדר לבקש עזרה.

אבל זה גם להחליט על הכל בעצמי.

להתחשב רק במה שאני רוצה וצריכה.

וזה קל יותר.

וקשה יותר.

ובעיקר כבר התרגלתי.

מתי הפסקתי לחלום והתחלתי להסתפק בפירורים?

כן, היה לי שבוע מסריח, ואין לי אנרגיות, והביטחון העצמי שלי מרוסק, וכל מה שבא לי זה להעלות תמונה ולקבל מלא לייקים.

שמישהו יחבר אותי לטעינה, כי נגמרו לי הכוחות.

אותו סיפור ישן…

היום הזה הביא התמודדויות מורכבות. ואני מרגישה שהעור שלי דק כמו נייר, קצות העצבים חשופים, והכל נוגע והכל מכאיב.

אני לא רוצה לשקוע לתוך זה. במקום, בוחרת להתמקד בשלושה דברים טובים שקרו היום:

1. הצלחתי לעשות שיחת טלפון שממש הלחיצה אותי (עניינים עם הבעל דירה)

2. חברה טובה נתנה לי מחמאה

3. בדרך הביתה עשיתי סיבוב קצר כדי לנשום אוויר ולזכור שהשמש עדיין זורחת, והשמים עדיין כחולים

מעוניינת להחליף ולא לשלוח לתיקון, תודה.

ב-99.9% מהמקרים, אחרי ״אפשר לשאול משהו?״ תבוא שאלה מינית לא הולמת על גבול ההטרדה, או הצעה להצטרף לתרמית פירמידה.

ולאחרון ששאל את זה, אתה לא שולט. אתה פח אשפה.

אתה לא מחפש נשלטת, אתה מחפש בובת מין.

אני שמחה שראיתי את זה על ההתחלה, ומרחמת על המסכנה שתהיה איתך.

שמישהו יאהב אותי כמו שהבוסית שלי אוהבת לדחיין דברים, ואז להפיל אותם עלינו, בהיסטריה, כי עברנו את הדד-ליין.

(אני צריכה לעזוב. אני עובדת על זה)