|
|
|
כשאת רואה משהו שבמקום מסוים ציפית לו, לוקח לך כמה שניות להבין, להפנים ולקבל החלטה -
האם לעצום עיניים או דווקא לפקוח אותן לרווחה.
כי מה זה משנה אם ליפול מקומה 70 או 75
התוצאה אותה תוצאה
זו רק הדרך שמתארכת.
לא שיקרתי כשאמרתי לך ביום ראשון בשעה 12:00 שיש לך עד יום רביעי בשעות אהחצ, לפני שאחזור, לאסוף את כל הדברים שלך מהדירה המשותפת שלנו ולהזדיין לי מהפנים או שאני אזרוק הכל לשלולית הבוץ הנצחית ליד המדרגות.
אתה שיקרת כשאמרת שאתה אוהב אותי.
אני ממשיכה יום ולילה ויום ולילה
כשהרצון שלי מזוקק לדבר אחד פשוט
ואני מבינה את זה בכל נקודת זמן - כשאני יושבת במרפסת עם סיגריה וכשאני מוקפת באנשים שהפיות שלהם זזים ואני לא באמת מקשיבה למה שאומרים וכשאני מתקלחת וכשאני קוראת ספר והעיניים שלי מרחפות מעל המילים הכתובות שלא נקלטות, וכשאני מזדיינת וכשאנשים מעלים את עצמם באוב בזיכרונות שלי וכשהמחשבות כל הזמן מנקרות בתוך המוח ולא מרפות
וכבר די
אין לי כוחות יותר
ובכז אני ממשיכה כאילו היקום כולו תלוי רק בי ובפרצוף המאופר שלי ובשיער האסוף שלי ובחיוכים המזוייפים שלי
תמותו כולם או שאני אמות
מה שיגיע קודם
רק שיגיע משהו כבר.
את באה רק כשחסר לך
כשאת רוצה לפרוק, זיון טוב וכסף
בפעם הבאה אני אתן לך לצרוח לתוך הכרית, זה משחרר.
זה יושב על הסרעפת מכאיב ודוקר בלב קונסיסטנטית
מכלה כל פיסה נקייה של מחשבה
הורס נפש
ופוגם במחזוריות שהתגבשה עם השנים
מטנף ריאות ומחורר את הגרון
וזה חרא
חרא שלא נברא כמותו.
אם את רוצה שזה ייפסק
למה את פותחת את הרגליים?
יש כמה שניות בודדות - מהרגע שאני אוחזת בידית הדלת ומורידה אותה כלפי מטה ועד הרגע בו אני עירומה על הברכיים מריירת נוזלת כאובה - בהן אני, אני.
בהתקף של זעם אני צורחת את גרוני בין חלונות הרכב ומכה את ההגה בידי עד שכואב לי מפרק כף היד
שיבואו אלה שמציעים עצמם להיות אוזן קשבת ונראה אם יישארו אחרי שאשפוך את כל החרא שהצטבר לי בדפנות כלי הדם.
זה קשה לשמור על רמת דריכות גבוהה בכל רגע נתון
כשלא יודעת מי מביט בי בעיניים בוחנות ומהיכן
מלא רוע אורב כאן ושם
אני זוכרת הכל - כל מה שנעשה לי ושעשיתי
אך עדיין מביטה אנה ואנה בכל מקום
ומחפשת
להושיט יד למישהו רגע לפני שהוא נופל וכבר לא יקום.
עכשיו כשפתאום יש אופציה למות
אני מפחדת.
-
כולם (?) מעריכים
ולא יודעים שאני נרדמת בוכה, בכל לילה.
