זמן חצות

אם יש משהו שאני לא מסוגלת לשאת או להתמודד איתו זה כישלון. אני יורקת דם במשך שנה שלמה בשביל להתקבל לרפואה. במשך כל השנה קצרתי ציונים בממוצע של 95, למה במבחני הגמר מרפי נכנס בי והרס הכל?! למה!?!?!? למה מרפי הוא זה שיכריע אם אני אהיה רופאה או לא?!

בא לי להתחפר בתוך מעורה ולא לצאת ממנה לעולם. בא לי להפסיק להרגיש כישלון. בא לי לאזור כוחות ולחזור להאמין בעצמי שאני מסוגלת להמשיך את רצף ההצלחה במועדי ב׳. 

קיבלתי המון אגרופים לבטן מהחיים ומאנשים, פיזיים ומנטליים, לא חשבתי שאגרוף לבטן מעצמי יהיה הכי כואב וטראומתי שיש.

היו לה עיניים סקרניות ותמימות, חצאית עד הברכיים ושפתיים משגעות. בלילות הייתי מדמיינת אותנו אוהבות אהבה גדולה עם המון תעוזה, ובימים הייתה מחפשת את ידי, להיאחז ולנסות לא להאבד בכל האסור הזה. 

לפעמים בלילות את מסרבת להניח לי, הריח שלך מציף אותי ואני ממש יכולה להרגיש את השפתיים שלך ואת קצות האצבעות המהססות רגע מלטפות לי את הפנים ורגע אוחזות רק שלא יגמר. בלילות של קיץ היינו בורחות לחדרי מדרגות, צמאות ומורעבות אחת לשנייה. ולפעמים כשלא יכלה להתאפק ללילה, הייתה בורחת מבית הספר הדתי ורצה עד אליי רק כדי לטעום עוד קצת. היא סמכה עליי, נשענה במלוא הוויתה והייתה בטוחה שלעולם לא אתן לה ליפול.

לפעמים בלילות נרטבות לי העיניים ואני יכולה להרגיש את הלב משתפשף לי על הצלעות, אני מדמיינת איך הייתי נלחמת עלייך, כמו שאת נלחמת עליי. איך אני שומרת אותך מכולם ולא נותנת לך להתרסק לבד.  

הוא כביכול נוטף וניליות, אבל הוא יכול להעביר סדנאות כאן ללא מעט שולטים. 
זה מצחיק לראות אותו מתכחש להיותו שולט. מותח וקורע גבולות בזמן שהוא מזיין לי את המיינד, הוא חולה על המשחק הזה. ואיך שנמתח לו חיוך ומתגרות לו העיניים לראות אותי נאבקת. 

אני רוטנת וצועקת ואתה רק נאנח בחיוך ובונה לך תסריט לבאות. 
מושיט יד ולוחץ על הכפתורים שחקרת ולמדת יותר טוב ממני, מעביר בי פולסים חשמליים שמיד משתיקים אותי ומצנפים אותי לכדור מתחנן ומיילל . מתבונן בי נפרסת למולך. 
ושם, בדיוק שם, אחרי שפרסת את כולי לפנייך, אתה מתחיל בניתוח דקדקני וארוך. 
לא לפני שאתה מרדים אותי עם הסם הזה שלך שאתה מזריק לתוכי, גורם לדם שלי לבעבע ולמוח שלי לנזול.
ככה, מוכנה ונתונה לחסדים ולשפטים שלך בי על מיטת הניתוחים אתה מתחיל לרפא וליצור מחדש. 

אני חושבת שלא המציאו עדיין את המשוואה לאושר מוחלט..
ואם כן, לא חושבת שאי פעם טעמתי את הסוג הזה..

מדהים אותי כל פעם מחדש, איך אתה מצליח ליצור את אותה מעטפת דקיקה שמנתקת אותנו מהיקום. יוצרת יקום משלנו, עם מוסכמות, מהות וקיום משלנו.
ואיך שהעולם נמס ונשמט לי מתחת לרגליים כשאתה תוחם אותי בין הידיים שלך, בועל ומשייך בצורה הכי אלגנטית שיש. 
משייף ומלטש לי את הלב, מבקיע את השכבות הכמוסות שלי ומרפא עם האצבעות המושלמות שלך. מעצב ויוצר אותי מחדש בזמן שאני מתפתלת ומתנגדת, אתה שולח יד מרגיעה שבמאית השנייה מפרכסת לי את הנפש ומפריחה בי ברקים, מזכירה את המהות שבי, וממשיך בעבודת הקודש שאתה עושה לי עם הלב.


אני אוהבת אותך, בכל ליבי ונפשי.

אני כל כך כועסת עליי, אך ורק עליי. אפילו לא לרגע עלייך.
על שאיפשרתי לכל זה לקרות.
-
ממש ממש אתמול, השעון הכריז חצות.
השמיים התכסו שחור-כחול ומעט זוהר שהשמש השאירה אחריה. השמיים מרגע לרגע השחירו והכחילו והיה נראה ששעריו נפתחים, זה היה זמן לתפילות ווידויים.
כל לילה, כשהלילה יורד, האוקיינוסים והימות נשטפים מכל השמחות ובעיקר מהצער שהשאירה האנושות. הכל מתנקה לצלול, טהור ולבן.

ממש ממש אתמול, השעון הכריז מחול נפשות. כל הנפשות סערו, נסדקו, התאדו ונבראו מחדש. כן, נבראו. הכל לוחש וידויים ומתאפס.

זה נראה ממש סוף.

הייתי נותנת את חיי רק על מנת להתוודות.

00:00

כל אותן תחושות שהייתי בטוחה שהן כמעט מומצאות מתחילות לבעבע בתוכי.
המילים שלך, הקסמים והכישופים שהן יוצרות בי. טוות בי מימדים, פורמות ורוקמות בי עולמות.