שנים שאני משקר לעצמי
מאז שאני בארץ, תמיד ניסיתי להשתלב,להתמזג, להיות אחד "נורמלי" כמו כולם,
אנשים צחקו, השפילו ואפילו ניסו לדקור אותי, כל זה בגלל שאני שונה.
שונה לא רק בגלל סגנון מוזיקה,לבוש, או אולי השיער- אלה בגלל שאני עולה חדש,חצי יהודי-חצי נוצרי
שונה כי אני מדבר קצת מוזר, מצחיק או אולי בגלל שאני לא "ישראלי-צבר" אמיתי.
בדרך המאוד קשה הבנתי שעדיף לפעמים לשתוק, להיות מופנם, יותר רגוע, לא אמיתי, להסתיר את הזהות שלי כדי להיות משהו נורמלי.
כן, משהו נורמלי, זה שהחברה רואה בו משהו אם עתיד מסוים, עבר דומה לכולם ולא מסומן בתור ה"מוזר".
האמת, שניסיתי, אבל לשקרים יש רגליים קצרות מאוד.
הדיכאון, מרמור ועצבים החליפו את החיוך, שמחה ואושר שאיתם התחנכתי וגדלתי.
ואז, משום מקום, עמוק בתוך העצבים והדיכאון מצאתי משהי
היא הזכירה לי שלא צריך לסבול, שאפשר למצוא נקודת אור בתוך החושך ואלה הפכו להיות ה-3 שנים הכי יפות בחיי בישראל בהתחשבות שהייתי שייך למעגל שגירש את התושבים מרצועת עזה, מלחמת לבנון ה2 והפציעה בעזה לקראת השחרור מצבא כחייל\חובש קרבי "מצטיין".
אבל מה לעשות, בסופו של דבר גם היא נטשה אותי והשאירה אותי במקום יותר שחור מתמיד,ברחתי מארץ, טיילתי, ניקיתי את הראש מהבולשיט הזה, למדתי ועברו מאז 6 שנים, התגברתי ואף ניסיתי ונתתי צ'אנס לנשים חדשות, אבל זה תמיד נגמר בעזיבתם בגלל שאני חצי יהודי ואני לא יכול להתחתן בארץ, אתאיסט, משתמט ממילואים, או פשוט כי אני אומן ואין לנו ממש עתיד בארץ לפי דעתן.
הכרחתי את עצמי לחזור לחייך, להיות מאושר במי שאני, אולי בבדידותי, אני בטוח לא היחיד אבל כנראה שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מחיי, להיות מרוחק אלפי ק"מ מהמשפחה שלא מדברת איתך כי אתה פשוט לא שם איתם, מהחברה "הנורמלית"-עורכי דין, רואי חשבון, מרצים, או פשוט להיות אף אחד, גם ככה נמשיך לשפוט אחד את השני ללא רחמים בגלל עדה שלנו, צבע עור, או בגלל הזיקה שלנו לדת.
מה שבטוח, אני לא ישקר לעצמי יותר,
כי כזה אני
אומן, מצחיק,אדיב, צמחוני, חברתי שעוזר לזקנים,הומלסים, לחיות או רק למי שמבקש ממני, בלי לבקש שום תמורה.
