אני נשלטת נוראית. תמיד ידעתי את זה, תמיד אמרו לי את זה וכנראה שאף פעם לא ניסיתי להיות אחרת. את כל האמביוולנטיות שלי להיותי נשלטת מזככת לרגע בו אני נמצאת עם האדון ומתנגדת. כך הייתי מעולם. כבר המון שנים שלא היה לי אדון כזה וחייתי בשלום עם עצמי, עם העולם, ועם מחזרים חדשים שנקרו בחיי לאורך הדרך.
האדון הזה שעליו אני מספרת נכנס אל חיי במפתיע. לא חיפשתי אדון, לא חלמתי על אדון, פשוט לא. והוא הגיע. יצר הסקרנות כהרגלו שם אותי במקומות הנכונים והתגלגלתי לשם... נשאבתי. למען האמת. ומבלי לשים לב (בחיי) עקב בצד אגודל, נהייתי זקוקה לו. בבוקר, בערב. קמה איתו בבוקר והולכת לישון. מחזיקה אותו בראשי כאילו היה אישי.
יודעת לא יודעת איך נכנסתי לקשר הזה, יודעת שזה לא הזמן לעזוב, קורה משהו מעניין. רוצה להישאר כדי לראות. לאן נגיע? איפה הוא יגע? מה עוד עלי הוא ידע?
קליפה ועוד קליפה מקלפת מעליי. נותנת לו להיכנס אבל לא יותר מידי.
נותנת לו לחדור לתוכי במילים ומחשבות, אך טרם במעשים. אדוני הוא חכם. תמיד חשבתי שזו התכונה המושכת ביותר. וגם סבלני. תכונה מוערכת יחד עם חוכמה. וכך, אני מודה ומתוודה שאני פשוט צריכה.
אני צריכה אותו.
