מאז ומתמיד הייתה לי יכולת מעולה לזיהוי פרצופים (ע״ע: היכולת לזיהוי פרצופים לא קשורה בהכרח לזיכרון ויש חלק נפרד במוח שאחראי על המשימה הזו).
בחלוף השנים הבנתי שיש אנשים בחיי שאני לא זוכרת והתחלתי לתהות סביב העניין הזה...
איך אני עם היכולת הטובה לזיהוי פרצופים מתקשה לזכור אנשים שהייתה להם משמעות כלשהי בחיי? מה ממסך אותי ומשפיע עליי לזכור?
עם כמה שהיה לי קשה להודות, אבל היום כבר יכולה- הייתי במצב דיסוציאטיבי. רוצה לשמור על עצמי מחד, רוצה להתרגש מאידך. יודעת שאסור מחד, יודעת שאני צריכה את זה מאידך. וככה בין הפיצולים מוצאת לי מקום של נחת (כביכול) בחסות הדיסוציאציה.
מאז עברו הרבה מים בנהר האישי שלי, התחלתי להתחבר יותר ויותר. להרגיש את הפחד, האומץ, התסכול, העצב, האהבה, האכזבה... הצלחתי לכאוב ולהיות מאושרת ובפינה חשוכה אי שם במאחורה של הראש להגיד לעצמי- זה בסדר. זה עבר. גם לך מותר. להיות בדיסוציאציה.
שנהיה מחוברים
גם כשקשה
ובמיוחד כשטוב
🌸
