תמיד כשאני אתיישב מול הדפים הלבנים של הבלוג הזה אני כבר אוכל לחוש איי שם מאחורי הראש שלי את המילים מתחילות לזרום החוצה בסחף שמתאים למפל במקומות הרחוקים שחוסכים במשך שנה כדי להגיע ולראות אותם ממרחק מה, בטוח , כשיושבים על התיק מול פק״ל קפה בטיול של אחרי הצבא. האצבעות שלי רועדות , כי גם הן מרגישות את כול הנושאים שבוער לי לבטא את עצמי בהם.
ומי שמכיר אותי יודע שאני בדרך כלל נסחפת כשאני פותחת בדבר מה ואז מחליפה נושא לצורך השלמה. זה בדרך כלל מאריך את הסיפור.
״הוא אמר לי , את תהי הראשונה.
עניתי לו - לא! אני רוצה להיות היחידה!״
לאורך כול הזמן הזה, מאז אותו יום שבו גיליתי את המיניות שלי במקום הכי נמוך בתל אביב, ניסיתי להגיע למצב שבו אוכל לגדול בקשר מונוגמי עם אדם , גבר. השהות פה לימדה אותי שבין שאר התפיסות המעוותות והתגובות המוזרות למצבים לא נורמטיביים יש כאן גברים שהרגו את המונוגמיה , או הוסיפו לה תבלינים חזקים ומשתלטים. נגיד, זוג ״מונוגמי״ ביחסים פתוחים. סבבה, אני לא שופטת. אבל אני תמיד סירבתי להאמין בזה. שהמונוגמיה מתה. ראוי גם לציין שהרבה בכול הקשור לתפיסות שלי השתנה במהלך הזמן הזה.
לטוב ולרע. ( אני רוצה להאמין שלטובה)
אז נכון שאני לא מושלמת, והנה הגיע גם הזמן שלי.
אני לא יכולה לדעת עד כמה זה מתאים לי, אבל כול כך טוב לי. סוף סוף מצאתי את הגבר שלא נמצא איתי רק כדי להשכיב אותי, ואני לא מפסיקה להתענג מהגילויים החדשים של הכבוד שהוא מעניק לי. ואין לי שמץ של מושג למה מגיע לי כול הטוב הזה, ובינינו? אני גם לא רוצה לשאול. אני רקב יודעת להגיד שזה שונה יותר מכול מה שהכרתי עד היום.
אני במערכת יחסים.
זהו.