המשכיות

יש את השיר הזה, ״ אמא יקרה לי״. והיא אכן יקרה לי, אפילו מאוד..

היא העוגן הנפשי הכי חזק שלי. היא הייתה השומרת העיקרית של הכלוב שלי, בבית מחוסר דלתות. 

אף פעם לא יצאתי נגדה, או התמרדתי. 

אמא שלי אוהבת אותי, אבל לא מקבלת אותי כמו שאני. תמיד כשאנחנו מדברות על בדסמ, אני מרגישה כמו ילד הומו, או לסבית, שהוריו מסרבים להאמין שקיים כזה דבר. ותמיד כשהיא לא מבינה אותי, היא מזכירה לי כמה אנשים יש שם בחוץ, שלא מבינים מה זה ולא מתחברים לזה. 

וגם כשהלכתי לאיבוד, למרות חוסר ההבנה, היא .. ניגודיות מושלמת. בתוך הניסיון שלה לשמור עלי היא לא יכלה לחסוך ממני את הביקורת. ״ את יודעת שאני האדם האחרון שאת צריכה להיעלב ממנו. כי גם את המחמאות שלי את לא מרוויחה סתם״. 

האישה שתמיד הרימה אותי כול פעם כשהתרסקתי נפשית, זו שאף אחד לא הצליח להפריד אותי ממנה.. 

עצוב לי שאני זאת שמתחילה לשחרר את הכבלים. 

אתם מבינים, אמא שלי אף פעם לא אהבה את הגברים בחיי, חוץ מאחד. 

האחד שסירב להכניס אותי לבית שלו. 

ולדאבוני, היום כשאני נמצאת בזוגיות מאושרת.. סוף סוף, אחרי לא מעט אכזבות.. 

דווקא היא זו שלא נותנת לי את ברכתה. 

אני לא מכירה אנשים שמנהלים קשר כול כל סימיביוזי כמו הקשר שיש לי עם אמא שלי, 

אם יש מישהו כזה, הוא בטח מבין כמה קשה זה ללכת נגד האדם שליווה אותך כול החיים. 

בבית בלי דלתות היא נעלה את הדלת, 

והיא לא מוכנה לפתוח.