עבר זמן מאז שכתבתי כאן לאחרונה. הרבה מים עברו בנהר, ולא מעט דברים השתנו. קיבלתי את האומץ להתמודד עם השדים שלי , ואני מכה בהם פעם אחר פעם. אני גאה בעצמי על כך , אך נותר עוד שד אחד שעלי לנצח, והדרך מכאיבה לי. ולא באופן שגורם לי לגמור מעונג.
רווקות לא נגמרת עד שהכוס לא נשברת. והפיתויים רבים מנשוא, אך לראשונה בחיי הם לא מעוררים בי פרפרים בבטן , אלא גורמים לי לתפוס אותה חזק , מהפחד שמא אני עלולה להקיא על מישהו.
אני בזוגיות חברית, אוהבת, נאמנה ובדסמית כבר קרוב ל8 חודשים. עליות ומורדות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי , והפעם בייתר שאת. אם חלילה הוא לא עונה לי כשאני מתקשרת 3 פעמים כלפי חוץ אני מניחה שבוודאי הוא יחזור אלי. אבל עד שזה קורה הבטן שלי מתהפכת מבפנים. אולי הוא כועס עלי, או שחלילה קרה לו משהו? הדאגה שלי והרצון שלי לתת ולהעניק, מתגמדים לעומת מה שאני מקבלת כול יום מחדש. אני מתרגשת כשאני רואה אותו. אני מתפוצצת מאהבה . אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. מחשבות על פרידה ממנו עושות לי רע, אפילו אם זה לזמן קצר. וכשמתחיל שבוע חדש אני מתחילה יחד איתו טבלת ייאוש. תוהה מתי גרם לי גבר להרגיש ככה, ומרגישה נבוכה כילדה נזופה.
כול גבר שאהבתי וראיתי בו פוטנציאל גרם לי להרגיש ככה.
אבל היום משהו אצלי נשבר.
בגיל 16 וחצי, שכובה במיטה גדולה בבית הוריי, לקראת סיומה של חגיגת יום הולדת לשני החברים המקובלים של הכיתה , ובמקרה גם שני החברים הטובים של הבן זוג שלי באותם ימים, אני מוצאת את מי שנתפס אז כנער מידות צנוע ועניו , נצמד אלי מאחור. לבושה בגרביוני רשת שקופים, חצאית מיני שחורה וחולצה גברית ארוכה שיכולה להסתיר בקלות את החצאית. הוא נושף לי בעורף ואחת מידיו מונחת על המותן שלי. הלב שלי דופק במהירות, השמיכה מכסה אותי והעייפות בורחת ממני והלאה. האור בחדר נדלק. הבן זוג שלי בא לראות מה איתי. מייד עצמתי עייני. האור נכבה וקול פסיעותיו המתרחקות מגלה שהוא עזב את החדר. הלב שלי דופק חזק ומהר. אבל אני משותקת. אני לא יכולה לזוז, למרות ששום דבר לא כובל אותי. אני מתחילה להרגיש את היד של בעל המידות מתחילה לחקור את המידות שלי. הוא נוגע קלות בירכיים שלי, ואצבעותיו העבות משתעשעות עם החורים הגדולים של הגרביונים, שקטנים על מידותיהם של האצבעות העבות שלו. משהו חזק תופס אותי בבטן. בגיל 16, לא ידעתי לתת לזה פירוש הולם , וגם המושגים בגידה / ריגוש היו מבולבלים אצלי. הבנתי שאני חווה משהו שלא חוויתי בעבר. המתח הרב ששרר באוויר בא לידי ביטוי בכך שהגוף שלי לא הצליח לעמוד בזה יותר. שריר התאומים נתפס, אני צרחתי , שנינו קפצנו וקול פסיעותיו של הבן הזוג שלי התחדשו והתחדדו תוך רגעים ספורים. הרגע נגמר, אבל הגילוי רק התחיל.
באותו לילה כששכבנו בביתי גיליתי לראשונה את הפוט פטיש. את החיבה לגרביונים.
ומאותו הרגע הבנתי שהקשר עם הבן זוג נגמר. לא אוכל עוד להתנהג כאישה אוהבת ומסורה כשאני לא מרגישה שהצלחתי לעמוד בפיתוי הבגידה. גם אם הוא לעולם לא יידע, אני כמו הנערה בשמלה כחולה. אני לא יודעת לשקר.
אבל הגרביון העניו הוא עניו בשבילי ארץ ישראל, במשעולי ג'בליה כצוק איתן, אך אילו היו יודעים אויביו שהדרך לראות את הפרצוף האמיתי שלו עוברת בין רגלי אישה עטופות בגרביונים לא בטוח שהיה לנו סיכוי להגיע להפסקת אש.
אבל אני והוא איכשהו הצלחנו להגיע אליה כול כול פעם מחדש. האמנתי למראה עיניים, לערך מידה שהחשבתי כנכון ורצוי. סירבתי לראות את הפנים האמיתיות והתפשרתי על הנמוך ביותר.האמנתי בתמימות שכאשר אוהבים מישהו מקבלים אותו כמו שהוא. או לפחות את מה שהוא יכול לתת. עבור נער המידות לא הייתי יותר מרגליים יפות, על כול המשתמע מכך. נער המידות היה גבר שתמיד היו לו חברות בנות זוג בעלות מידה . מאלה שאוהבות את הטבע, מהנשים שלא שואלות יותר מדי שאלות, מהנשים שמביאים להורים. ואני תמיד שאלתי למה אותי אי אפשר להכיר לאמא, מה לא בסדר בי. הייתי צופה בה בסתר במסדרונות הסופר, ותוהה לעצמי איך הצליחה לגדל גבר כול כך בוגדני. את הסקס הרגיל הוא עושה איתן, וב3 לפנות בוקר שולח לי הודעה שהוא מתחת לבית שלי ואם אפשר לעלות רק ללקק לי את הרגליים לרבע שעה. הוא לא יפריע , הוא הבטיח . ומה עם חברה שלך , הייתי שואלת אז. " היא לא כמוך , היא לא מבינה אותי באמת" .
הדבר היחיד שלא יכולתי לעשות עם נער המידות, היה לממש את פטיש הרגליים שלי. אבל כן יכולתי לסמוך עליו שהוא תמיד יאכזב אותי.
הייתי רגליים יפות. וזהו.
ההיסטוריה מלמדת שנער המידות תמיד בגד בנשותיו. ואמש ב3 לפנות בוקר קיבלתי טלפון. לא יכולתי לענות, והיום הוא התחתן. שיהיה במזל טוב. תוהה לעצמי מדוע לא הוזמנתי לחגיגה ובתוכי יודעת את התשובה. תמיד נשמרתי בסוד, משום שהייתי עדות חייה לפגיעה במידותיו הטובות. ובכול זאת, לא מזמינים את הזיון המתמשך מהתיכון לחתונה שלך.
קצת הפלגתי וסטיתי מהנושא. הגרביון בעל המידות הטובות הוא הגדולה שבשדים איתם אני נאלצת להתמודד בימים אלו. לאחרונה מגיעים פיתויים בדמות גברין מהעבר, שדוגלים במשפט -" הרווקות לא נגמרת עד שהכוס לא נשברת" ומאמינים שאם אני בזוגיות אבל לא נשואה, אז יש מצב לשלישיה ספונטית ביום שישי לפני שצריכים להתארגן להורים שלה. זה מגעיל אותי , הזילות שאנשים מייחסים למישהי שנמצאת במערכת יחסים. אני מתחמקת מזה.
אני מביסה את שד הפיתויים מהצד. פעם ייחלתי לעצמי לזכות לעמוד עם נער המידות של הגרביונים מתחת לחופה. היום אני שמחה שאני לא זו שעומדת שם, ומקווה ביום מין הימים לעמוד בחופה שבה אני אענוד קולר על הצוואר ולא טבעת על האצבע. כבולה בשרשראות של אושר לאהוב שלי, ולא צריכה כלום חוץ ממנו, ממש כמו בימים אלה. אבל זה מוליד לו שד חדש, והוא הפחד מלהיות אישה נבגדת.
איפה הגרביונים ההם..