אז יוצא לי לחשוב על הרבה דברים שעשיתי ולא אהבתי.
אף פעם לא אהבתי מתמטיקה. אף פעם לא אהבתי לעשות ספורט. אף פעם לא אהבתי להתערבב עם אנשים. אף פעם לא אהבתי לשמוע את מה שאנשים אחרים חושבים עלי , אף פעם לא אהבתי את זה שהעולם הוא לא יפה כפי שאהבתי לחשוב, אף פעם לא אהבתי את העובדה שיש מי שהחליט שיש דברים שאני לא יכולה לעשות, ושהאדם הזה הוא לא אני.
חוסר האהבה לדבר לא נתנה לי פריוולגיה לא לעסוק בו. מעולם. במצבים מסוימים בחיים , אפילו אולצתי להתמודד עם הדבר השנוא, ומה שגיליתי מכך , הייתה העובדה שכאשר צריך להתמודד עם דבר מה לא אהוב, הרגש לא משחק תפקיד. רק המטרה שהיא להיות יכול לו , ניצבת מול. הסוד טמון בניטור הרגש. ברגע שיש דו קרב שמכריע בינך לדבר השנוא, ומישהו חייב לנצח , אין רגש. אבל זה לא המצב אצלי. הרגשות שלי מפריעים לי.
ואני מסתירה אותם כלפי חוץ כי זה דבר ההגיוני לעשות. כי זו הנורמה החברתית. אבל מבפנים זה אוכל אותי. אני לא יודעת להגיד לא לרגשות ואני לא יודעת איך להעיף אותן לעזאזל. אני לא יודעת לנטר רגשות וזה מפריע לי כשמדובר ברגשות שליליים שצפים בעקבות משקעים מהעבר.