בעוד אני מסיימת עוד יום של לימודים אינטנסיבים, כשהשותפה שלי כבר כיבתה מזמן את האור ( בנימוס, כמובן) אני מבינה שאין לי יותר מדי ברירות, אני לא יכולה להמשיך לפתור תרגילים לאור מנורת לילה כשאני לא לבד. אז אני מסדרת את השולחן, מכבה את המנורה ולוקחת איתי את הפלאפון, לזמן התייחדות במיטה. אחרי כול היום הנורא הזה, שבו התחושות שלי נעו בין הערכה עצמית גבוהה לשפל עמוק בנוגע ליכולות הלימודיות שלי, אני מתפשטת, נכנסת למיטה ומעבירה יד על רגל ימין החלקה שלי.
לא מרגישים על פני השטח, אבל אני יודעת שיש לי שם משהו שהתפקיד שלו הוא לעודד אותי, עמוק בלב, סימן, אחד מרבים שהגוף שלי זוכה לארח בחודשים האחרונים. פרצוף סמיילי קטן בצבע כחול מזכיר לי לא רק לחייך כשקשה, אלא גם את מה שאני באמת רוצה לראות עכשיו ולא נמצא כאן לידי פיזית. אז כאמור, לקחתי את הפלאפון לזמן התייחדות במיטה, ואני פותחת לי אלבום תמונות שמרגיע אותי להסתכל עליו, כשאני נמצאת *פיזית* במקום שמאפשר לי להיות מי שאני באמת.
באלבום הזה יש כמה וכמה תמונות. ברובן הן מציגות לראווה בחורה צעירה במצבים אירוטים, מעט פורנוגרפים, שאפשר לראות באתרי פורנו וכאלה שאי אפשר למצוא בשום מקום, כי מנעד הרגש שעולה מהן הוא לא נחלת הכלל. אחת מהן מציגה תחת שמעוטר בסימני קיין מדויקיים, כאלה שצובעים את עור לבן באדום. למי שממש מתעקש, אז בסדר, יש גם פה ושם סימנים כחולים, אבל זה לא שהם מאפילים על הסימנים מהקיין, ממש לא. יש כמה תמונות שבהן ניתן לזהות סימנים עגולים, כמו של שעון, רק בלי מחוגים ובלי שעון, כי מה לעשות, אין באמת שעונים שאפשר לענוד על הירך, אבל יש עתיד לתשתית, ועד שזה יקרה, לא מזיק להכין את השטח ולסמן תזכורת לכך שהגיע הזמן לאכול משהו. ויש תמונות, שמעידות עד כמה זה יכול להיות מפחיד לפעמים, לרדת נמוך מאוד, ולזכור לעלות כדי להצליח לספר על זה.
אני מודה שלא על זה חשבתי שאכתוב כשאשתף לראשונה את המחשבות שלי על הבדסמ שהוא מנת חלקי בחודשים האחרונים. על הדינמיקה 24/7 שחייה בתוכי גם בלילות כמו אלה, שבהם קשה לי להירדם מרוב געגוע, כאלה שזולגת לי דמעה בהם מהעין ואני הופכת לרגשנית עד בחילה. אבל זה קורה כשאני מסתכלת על תמונה שהוא אוהב, תמונה אמיתית.וחדה של שליטה, ואני זוכרת כול רגע בסיטואציה הזו. את המגע הקר, הכואב, ואת ההבנה שחילחלה בתוכי כשהבנתי מה מצמיד אותי לרצפה, ועלתה התלבטות- מה כואב יותר, העובדה שזו הרגל שלו והוא לא יחף או המכות מהספאנקר הארור שעוד לא הצלחתי להחביא, שהכאב שהוא מעניק מהמם אותי. את השיחה הכ"כ נורמטיבית שהייתה יכולה להתאים לכול סיטואציה אחרת חוץ מזו, אבל השתלבה נפלא במציאות שלנו. על מה דיברנו?
הוא בדיוק היה צריך לצאת החוצה, ואני הזכרתי לו שלא ישכח להביא לחמניות.