דוגי סטייל

הייתי מהילדים המעצבנים האלה שלא יכולים לעשות מה שאומרים להם בלי להבין, לשאול, לדעת.

תמיד שואל למה, חפרן כזה... לפעמים גם קשה הבנה ואז זה הופך למציק יותר.

מבחינת הקבלה/לקבל דברים, תמיד הייתי הכי טוב, אובייקטיביות תהומית, יודע להודות כשאני טועה, לשנות דפוסים ברגע כשיש הבנה, הפנמה. המוח שלי עובד חזק על תימרון הרגשות בהתאם להגיון של הדברים.

לכן מה שהפיל אותי תמיד היה רושם ראשוני, כי אין שני לו.

בעל כורחי למדתי להיות שחקן, לאפק את הסקרנות שלי ולמתן את הישירות. רק כדי להרוויח עוד כמה אחוזי הצלחה סוציאלים. אבל זה עדיין שם כמובן ואני אוהב את זה בי, חזרתי לשאול למה, העלתי שוב את המינון.

ולמה?

כי אני אוהב אותי.