דוגי סטייל

תמיד כשהכרתי מישהי, בעיניין שלי...

זה מעולם לא היה מהכלוב.

תמיד הייתי צריך להסביר ולגשת בעדינות,

לאותו המקום התסביכי, לטפטף את הכנות.

ואז אני ניצב מול אמת

ומרגיש שזה תלוי בכמה שהתחבבתי עליה באמת,

כאילו אין קשר למשיכה הטבעית,

כאילו שהיא רוצה לרצות אותי מיידית,

השיחה מתחממת ואז יש 2 אפשרויות:

או שבשיחה הבאה כבר קובעים,

או שהיא נעלמת.

תמיד חשבתי שבמקום כזה יהיה לי יותר קל, אבל טעיתי, גם פה אני יצור מוזר.

המציאות לא מאכזבת והוירטואלי קצת מוריד, תמיד פנים מול פנים אני הרבה יותר נעים.

אז לפעמים עולה בי המחשבה

האם זו הכתיבה שלי שלא טובה?

או האנרגיה והקסם האישי שבמציאות מתעלה בקלות על המוזרות?

לא מצאתי תשובה ובכל זאת,

הרקע כאן זה אהבה,

נותן לי להרגיש שייך בעצם,

גם אם אני לא שוחה עם הזרם,

אני רק הקצף של הגלים

נותן קצוות מעוגלים

מרגיש כמו נקודת קישור

נקודת חיבור

נקודת שימור

סוג של גבול בכל הסיפור.

מפרה את דימיוני בעזרתכם

לומד על עולמות אחרים בגללכם

וכשאני מסתכל בעיניים של המציאות

אני מבין כמה אני מיוחד

בזכותכם.