איך זה שכולם מחפשים ולא מוצאים?
איך זה שקיימים מלא אנשים שכמהים לחצי הזה, שיבין אותם?
איך כולם ככה מסתובבים, מלא מלא אנשים, מלא זמן.
יש לי תאוריה מסוימת לעיניין, קוראים לה "לפרוץ גבולות" והיא כדלקמן:
לא כולם מתנהגים בבית כמו שהם מתנהגים בחוץ, לא כולם מתנהגים במסעדה כמו שהם מתנהגים ברחוב.
העיקרון מובן נכון?
אז כמו העיקרון הזה ישנו את העיניין שלא כולם מתנהגים לבד או מול מישהו מוכר, כמו שהם יתנהגו לזר או לבנזוג פוטנציאלי.
בעולם השליטה, הרבה מחפשים למתוח גבולות ואפילו לא מהפן הסקסיסטי, אלא מהפן ההתנהגותי,
שולט רוצה נשלטת סוררת, נשלט רוצה שולטת חמימה וכן הלאה...
מערכות היחסים הכי טובות בין אם הן וניליות או לא, תמיד נבנות מתוך מקום בלתי צפוי, מקום שבו הטעם נרכש, כי אם זה מושלם, זה משעמם.
המושלם צריך להבנות, צריך לעבור כמה משוכות קשות בדרך, לטעום מהדחיה כמו מהקבלה, ללמוד לפרוץ את הגבולות של עצמך על מנת לקבל את האדם האמיתי שמולך ולא את זה שעדיין מצייר את עצמו מולך. להתעלות מעל הרושם הראשוני, גם כן דפוס התנהגותי שמפיל רבים וטובים...
כשהגבולות של עצמך נפרצים, אתה מסוגל להתבונן אובייקטיבית והכי שווה זה שאתה מגלה מקומות חדשים.
כשהגבולות של עצמך חסומים, אתה לא תראה את מה שמעבר לתחפושת, אתה תדחה וזה יגמר עוד לפני שתתחיל, בהכרח תפסיד.
אי אפשר להיות מחופש, ולחפש מעבר לתחפושת, לכל אחד יש את הזמן שלו, את המשחק שלו ואת ההפתעות שלו, במילים אחרות שווה לחכות לאחרי הפירסומות.
ואני לא אומר שאין אנשים משעממים, שאוהבים ומחפשים את זה משעמם.
אולי זה בכלל רק אני,
אבל תזכורת לעצמי:
להישאר פתוח,
לפרוץ גבולות,
ולאהוב.