הייתי

נינוחה, זו מי שאני בימים האחרונים. כאילו שאני במקום הנכון לי.

לא רודפת אחרי זיונים. לא בא לי להכיר אנשים חדשים. גם לישנים הנחתי השבוע.

שבוע טוב.

מישהו שאל אותי הבוקר אם אני רגועה. אז כן. אני רגועה. הרבה יותר נעים להרגיש (להרגיש!) רגעוה מתזזיתית.

לא להתבלבל, רגועה אבל מתרגשת. עמוק בבטן. רגועה-נינוחה-מרוגשת.

וגם הולכת. מצאתי נתיב נוח ואני צועדת במרץ ארבעה קילומטרים כל יום.

וגם יוצרת. או מנסה, לפחות. התחלתי לעשות סדר ומצאתי שיש לי כמעט 500 קטעים שכתבתי בבלוגים שונים לאורך השנים האחרונות.

המון מילים. בשלב ראשון מסדרת אותן בצורה אחידה, אחר כך אדפיס, אקרא, בטוחה שאחייך תוך-כדי, ובסוף אזדקק לעזרה ברעיונות מה לעשות עם כל המילים האלו.

אה, וגם מבשלת. לזניה מופלאה. לילדים, כמובן. אפילו לא טעמתי.

בטיימינג מושלם, או בשלמות טיימינג.

מה שצריך לקרות קורה. ורק בזמן המתאים.

נשמעת קלישאית משהו, אפילו לעצמי, אבל יותר ויותר מרגישה שאני בדרך הנכונה. עבורי.

דברים שלא התאימו לפני שנה, מערבלים את הבטן היום.

יום אחרי יום הליכה אינטנסיבית, הרבה ירקות, וג'ינס אחד שכבר מרגיש נינוח יותר. לפני שבוע לא התאים לי.

הגלגלים מונעים בכיוון הנכון. לטובתי.

ערב גיבוש מחלקתי. משעמם. הרבה מדי אוכל. זמר שאני לא מכירה.

בעוד שבועיים יופיע שם דני רובס.

מישהו מצטרף?

אני מביטה על אנשים שהגיעו הערב להופעה. זוגות זוגות. אני מפנטזת על ההופעה של דני רובס, ומעבירה את הערב הרועש מדי בנסיון להבין עם מי הייתי רוצה ללכת. ללא תוצאות. אני רוצה את הגברים שאני רוצה למטרות אחרות. למטרות מיניות. לשימוש הדדי. למילוי תחושת הקיום. ודני רובס שכזה, חביב עלי ככל שיהיה, האו מפגן רומנטי אחד גדול. ואנל'א שם. עדיין. 

זמן רב שאני רוצה לרזות.

היה ברור לי שבניגוד למתגרשת הממוצעת, זו שמרוב צער מרזה ונהיית גבוהה חטובה ובלונדינית, אני אשלים חסכים.

חצי שנה שאני אוכלת לחם וחמאה. המון לחם וחמאה. ונהנית מכל ביס. ולא שובעת.

השבוע, כשהוא ביקר אצלי, בלי הרבה עניינים, הוא חתך "בכל בוקר שישי אני רוצה דיווח על כמה ירדת". 

כל כך פשוט. כאילו בשבילו. אבל כל כך בשבילי.

ירדתי קילו השבוע.

נהניתי מכל ביס של סלט. מכל כפית של יוגורט.

בעיקר נהניתי הבוקר, כשלא הספקתי לשלוח לו דיווח, והוא הקדים אותי.

בשבילו.

בשבילי.

מרגישה די מבולבלת בימים האחרונים.

כל כך הרבה אפשרויות פרושות בפני ואני מרגישה שהגזמתי.

אכלתי וטעמתי ובלעתי ומתחיל להתקע לי בגרון.

אני שמחה שהיה מי שהאיר את עיני וציווה עלי לחדול. לפחות לקצת..

אתמול, עם חברה טובה, אחרי שאני מספרת את חוויות השבועיים האחרונים (רבות ומגוונות), היא מצליחה לשכנע אותי שאני כן רומנטיקנית.

אני, שמילים כמו אהבה ורומנטיקה מחלחלות אותי, הבנתי למה היא מתכוונת.

הרומנטיקה שלי היא לא שקיעה או נרות וחיבוקים מתכרבלים. הרומנטיקה שלי התגלתה שלשום בבוקר, כשהיה ברור לי שאני מתיישבת על הרצפה למרגלותיו אחרי שהכנתי לו קפה.

שבועות לפני חמש שנים.

אנחנו נפגשים אחרי שלא התראנו חצי שנה לפחות, אחרי שהיה ברור שהאינטנסיביות של השנתיים הקודמות לא יכולה להמשיך.

אני לא נראית כמו שחקנית קולנוע והוא רחוק מלהיות חטוב, אבל המפגש שהיה שם היה ראוי להצטלם לאחד מקטעי התשוקה והגעגוע הנפלאים ביותר.

בסוף, כשברור לשנינו שלא נתראה או לעולם או לפחות בשנה הקרובה, הוא נותן לי חמש מאות שקלים ואומר לי ללכת ולזרוק את כל התחתונים שיש לי בבית ולקנות חדשים.

גאוני.

מלבד ההתרגשות בבחירה, הוא היה צמוד לכוס ולתחת שלי בכל יום מן הימים.

חמש שנים אחרי. שבוע לפני שבועות.

כשישבתי באוטו לפני שבוע עם חותמת ה"גרושה" ממשרד הפנים, לא התאפקתי וסימסתי לו שאני זקוקה.

היום הוא בא. יום שלם. יום מושלם.

הצרכים של שנינו כל כך מתאימים. אני מתחברת לכמה שעות לזין שלו, והוא יודע לבחוש בתוכי עם הידיים וללחוש לי באוזן בדיוק בדיוק את מה שאני צריכה.

אחר כך אנחנו חוזרים למסעדה של-פעם. הוא לקוח קל וחביב, את כל מיוחדי היום הוא יזמין, כשאני אלהג בנסיון להשלים פערים בסיפורים.

כשאני חוזרת אחר הצהריים הביתה אני מתקלחת והופכת את סלסלת התחתונים, מוצאת זוג אחד שנותר מאז.

הוא צמוד אלי. לתמיד.

ערפילים במישור החוף.

כמה מרחפת מרגישה נסיעה כזו, בשתיים לפנות בוקר.

ממש ערפל כבד. מן ענן כזה שיושב על הכביש. נוסעים 50 קמ"ש ונזהרים.

בקטע של הנחל ליד חברת חשמל בחדרה הענן מעל מפלס הכביש. קסום, הייתי אומרת, אלמלא שנאתי כל כך את המילה הזו.

הבחירה (הפרקטית) שלי בנסיעה אליו היתה נכונה.

נהניתי בכל רגע משבע השעות בהן הייתי אצלו.

במיוחד מכמה הדקות בהן הוא הצמיד את הפנים שלי מתחת לחזה שלו, כך שנמעכתי מתחת ללב שלו עד שבקושי נשמתי. 

אחר כך נשמתי מתוך הזין שלו. אחר כך הוא רצה שאצעק את ההתכווצויות שלי. אחר כך נמנמנו. ושוב ועוד ועוד. 

עונג שבת. שבת המלכה.

מתוקף היותי מותרת, אני מוצאת את עצמי בוחרת בלחזור ולפגוש אנשים מלפני עשור.

לא באלו ששמרתי על קשר איתם, אלא כאלו שברחתי מפניהם. חששתי מגודל התשוקה.

אני לא מפחדת יותר. אני רוצה להרגיש. נטולת מגבלות. נינוחה ומרוגשת, נוסעת היום בשעה שבחרתי לאיש שבחרתי.

שלוש דקות, פקידת קבלה תקתקנית במשרד הפנים, ואני גרושה רשמית.

כל התהליך של השנתיים האחרונות (שהיה לתפארת) מתנקז לשלוש הדקות האלו.

כל כך קל. מהיר. נכון. מרגיש לגמרי נכון.

לא חוגגת היום. אחגוג בחמישי הבא (ותודה לך על הניק הגאוני). ללא דחיות והתחמקויות הפעם. 

מרגישה חופשיה יותר. מותרת לעצמי. מתירה לעצמי. זקוקה למפגש הזה איתך.