הייתי

אני מסופקת. ולא רק מהסקס. 

אני מתמלאה בתחושת סיפוק כשאני ממלאה אויר בגלגלים. 

וכשאני פותרת בעיות תחזוקה בבית. דלת שנפתחת ומציקה, עכבר מת באחד החדרים, צובעת בחמש דקות קולב צבעוני שהרגיז אותי, כאלו. 

אני מתקתקת את סופהשבוע שלי ונוגעת בכל. חברה רחוקה. הליכות. בישולים. נקיון מרפרף של הבית,  ארוחת ערב אצל חברה קרובה, זמן איכות של הסעות ילדים באמצע הלילה לסרטים. שינה עמוקה ומתוקה. אירוח כל ההורים. המון דברים. 

וכולם מספקים אותי. 

נדמה לי שזה בגללך. כן. ברור. הבנתי. בזכותך. 

אני נוזלת.. אני שלולית. אני גונבת אורגזמות. ואני רוצה עוד. 

אני לא מתאפקת.

בדרך לעבודה עוצרת ליד הים.

חייבת לכתוב את מה שרץ לי בגוף.

אהיה בוטה. 

קמתי הבוקר יפה. העיניים הירוקות תואמות את החולצה שבחרתי. אבל זה לא זה. 

זו העובדה שגמרתי אתמול בזיון. אני. מזדיינת וגומרת. על הגב. ברגליים מפושקות. זה 

אני יודעת שהוא לא מחבב את הפמומביות וההתערטלות שבכתיבה שלי כאן. אבל לא יכולה לחשוב שאולי אשכח יום אחד וזה לא יהיה כתוב.  זו מחמאה. מעל דפי האינטרנט. מחמאה לזין שלך. ולגוף וגם לראש ולםה שמחוברים אליו. 

היה לי טוב וזה לא טריוויאלי. 

מילים לא מטעות אותי. עד כה, לפחות.

כשאדם כותב והמילים שלו מדברות עם שלי - אני יודעת ששווה כוס קפה. או לחפש ספסל אל מול הנוף. או להעיז לבוא לדירה שלו.

אז בערבוביה אחת, בית קפה (מי הרשה לאותה רשת לפתוח שני סניפים באותו רחוב, במיוחד כשאני מוגבלת בזמן??), אישה מקסימה ומחייכת שבמשפט הראשון

נותנת לי כיוון על ההגדרה שלי במקום הבדסמי, לא זוכרת כרגע את המונח, אבל זה מה שאני מרגישה תמיד. אני PLAYFUL. אני פתוחה. אני סקרנית.

ובהמשך, כשאני מיישמת את הפתיחות שבי, אני מופתעת עד כמה נעים יכול להיות לי במקום שפעם לא הייתי מאפשרת לעצמי. ולאחרים..

שעתיים של זיון. עם הסתובבויות, ועליות, ומציצות רק כשהוא מחליט שזה הזמן שלי לקבל, ולנוח. במקום שאני הכי טובה בו. שהכי טוב לי בו.

היה לי טוב. ומרגיש נכון. ובעיקר בעיקר אזכור כמה נטפתי שם וכמעט ולא הייתי מובכת.

הנה למדתי משהו על עצמי.

איפוק = סיפוק.

הלכתי לישון מאופקת וקמתי מסופקת. בחיי. 

לא חייבת למהר. דברים טובים לא בורחים, נעלמים, או מתאדים.

הם שם גם בבוקר. בבוקר שאחרי ובטח שהם שם בבוקר שלפני.

ואם הם לא... הרווחתי. 

חבר טוב הפליג עם היאכטה שלו לטורקיה ושלח לי תמונות הבוקר.

של הים. כמה כחול. של החוף המהמם. בתים בתוך עצים שנשפכים לחוף. של שולחן עמוס באוכל טורקי. אני מריירת. צילום שלו, על רקע הסירה. חתיך. איש ים במיטבו. כתבתי לו שהכל כל כך מעורר ומפתה.

ואז הוא שלח סרטון קצרצר של בחורה שמגיעה למסור משהו בדירה מעופשת וזה שפותח לה את הדלת מתנפל עליה, ביחד עם החבר שלו.

גם זה היה מעורר ומפתה. אבל חופש, ים, אוכל, מילים (וסרטונים שכאלו) הם-הם מה שבא לי.

כרך ראשון, ערך ראשון בספר הבדס"ם שלי (כמו של בחורות בנות 27) צריך להיות "איפוק".

תרגילים באיפוק אני חייבת.

למה לי למהר?

ומצד שני, למה לא למהר?

האם מה שמתרקם שם יכול להתמסמס עם ההשתהות הזו?

ולמה בכלל ההשתהות?

ומי רוצה להתאפק בכלל, לעזאזל.

אני רוצה ללמוד מנסיוני, לא לחזור על החלטות לא נכונות, ומצד שני אין התרגשות אחת דומה לזו שקדמה לה. אי אפשר להשוות. להסיק. להקיש.

רק בגלל העייפות אעשה V על ההתאפקות.

לילה טוב אם כך, ותודה ליועץ הסתרים שלי.

יש לי כמה חברים אמיתיים.

נכון, היו זמנים בהם בחנתי אותם. רציתי לוודא שגם ללא מין הם באים.

והיו כמה כאלו שנשארו. מבורכים.

והוא בא היום. והייתי עצובה, והוא נתן לי לפטפט ולספר, והקשיב ושאל, וחייך בעיניו הכחולות-כחולות,

וגם כשהתקלחתי ולבשתי שמלמלה לבנה מינימלית, וגם כששכבנו (לא שכבנו-שכבנו, אלא שכבנו-דיברנו) על השטיח בסלון אל מול השקיעה מעל הים,

והציצים שלי ברחו קצת מהשמלה, הוא הבין וידע שהיום הוא על תקן חבר.

אמיתי.

בחשבונאות שלי אני ישר נותנת לו עשרות נקודות זכות ומחכה לרגע שבו אוכל להזדיין איתו, אבל יודעת שהוא לא מתחשבן.

אמיתי.

שבת מצוינת.

גם מנוחה. גם ספר טוב. גם הליכות נמרצות. גם ביקור חברה בעיר הגדולה.

וגם הפתעה עד כמה הגוף זוכר. בבית הכי יפה שאני מכירה, אחרי שמשלימים סיפורים וחוויות מכמה השנים שעברו, 

הוא מוביל אותי ביד לחדר שבו מיטה עם שמיכה לבנה, מעמיד אותי על ארבע, מפשיט, ומבקש שאשים את הידיים עם הלק האדום

על התחת. שלי. ואזמין אותו. הוא התגעגע לקולות שיוצאים ממני במהלך הדקות הבאות.

שבת ממלאה.

אחרי שהוא אמר לי 'סתמי עכשיו' בדיוק כמו שאני צריכה שישתיקו אותי כשאני מתחילה להתברבר,

ואחרי שהבנתי שלא היתה לי סיבה לא-לקחת-אותו-ברצינות,

ואחרי שקלטתי שאני ממשיכה לצרוך ריגושים רגעיים שהם בעצם סוכר,

אז אחרי כל אלו, אני כבר ימים רבים עם עצמי. נהנית מהיכולת הזו שגיליתי בי.

והנה מגיע לו מחר, ואני מנענעת את זה ואת ההוא ואז מסרבת כאן ודוחה שם כי אני יודעת שאת הסיפוק הכי גדול אשאב מבילוי עם עצמי.

אה, וגם הלכתי היום שעה ורבע. העליות בעיר הזו מטורפות.

עוד הליכה נמרצת מול הים. עוד 100 גרם שירדו השבוע. כמעט מעליב, אבל לא. מדרבן.

שיחה נעימה שכללה פספוס שלי לגבי הגיל, וגם משפט אחד שהעלה דמעות (לא שמת לב, אני מופתעת), ושוב הרווחתי, אני ואני ושלל תובנות.

אושר אקספרס - יש כרטיסים לשלמה ארצי.

מה עוד אבקש? אושר אקספרס.