הייתי

נמנעת מלכתוב כאן (וגם פה, וגם שם) אבל לא יכולה להתאפק אחרי שחוזרת מקיסריה ומהדהד לי 'קום תהיה כל מה שבא לך' וגם 'כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם'. 

ימים כאלו. של אהבה. שלי לומדת להרגיש. לא רק את עצמי. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד. ולתרגל גם. 

לא אפרט, אבל ימים טובים. 

הכי טובים. 

8 קילומטרים ותחושת החמצה.

החלטתי לקצר את יום העבודה שלי היום. 

אז יצאתי מוקדם. 

במקום ללכת לסופר ולנקות את הבית נכנסתי למיטה. 

ככה סתם. בצהרי חמישי. 

בדרך כלל לא יכולה להרשות לעצמי, אבל היום הייתי צריכה. את עצמי במיטה. 

שבע וקצת ואני כבר אחרי הליכה מאומצת. 

מישהו לפני הלך בקצב רצחני ואני נדבקתי אליו. 

והצלחתי. 

בסוף ההליכה (שלי, לא שלו), הוא הסתובב ואמר 'הלכנו באותו קצב היום' ואני אדומה ומתנשפת מההליכה הסמקתי. 

לא רגילה לפלרטט. כן במילים כתובות באתרי זימה, אבל לא בטיילת וגם לא בסופר. 

אילו הייתי מורגלת ודאי הייתי מפתחת שיחה. אבל חתכתי. לאוטו. והתיישבתי מול הים לכתוב את אחורי האיש שאחריו הלכתי הבוקר. 

בוקר טוב אחרי לילה ארוך. 

כבר אמצע היום וחסר לי. חסרה לי ההתרגשות. הריגוש. הרגישות. 

השבוע האחרון הציף אותי. והבהיל אותי עד שברחתי. 

חסרות לי המילים. שאיכשהו חשבתי שהקצב שלהן היה יוצא דופן ומיוחד במינו, ואז הבנתי שככה זה. ככה זה כשמכירים ורוצים יותר מלרפרף. 

אני מתחבטת בין מה שאני מפסידה מהתמסרות לאדם אחד לבין מה שאני חושדת שנהיה הטבע שלי. כי ככה התרגלתי להתנהג בעשור האחרון.

איזור הנוחות הוא קרא לזה וצדק. אני לא בשלה לצאת ממנו עדיין. 

לא הרגיש לי טבעי להכנס לדירה שלו ולהניח את התיק בכניסה לבית לא כמו אורחת. לא הצלחתי., אולי מפאת המהירות, להתרגל לאפשרות שאני יכולה אחרת. להיות מלאה ולמלא אדם אחד. 

הכל הפוך אצלי. לשים את עצמי בין הרגליים שלו כן הרגיש טבעי. 

זה או שאני מכירה במי שאני,  או שאני מנסה לצאת מאזור הנוחות. מבלי להזיק לאיש. 

מבלי להזיק לאיש. 

הלב. איבר שנולד להכאיב. 

בטן. נולדה להתהפך.

ראש. נולד לחשוב. 

פה - למציצות. לא לדיבורים בלתי פוסקים. 

מתישהו הבנתי, בזכותו, ואני לא יודעת לשים את האצבע במדויק, אבל הבנתי עד כמה אני לא בדס"מית. 

אני דעתנית. אני לא בת עשרים שזו לה חוויה ראשונית. ואני לא מכירה מונוגמיות.  

אני לא יכולה להיות  פרטנרית טובה לאיש הנהדר שקרא לי לרגע סינדרלה.  

ההרגשה של זמן שאול לא נעימה. לאף אחד מהלבבות. 

אז תודה. וגם סליחה. 

כמעט ולא נרדמת הלילה. הראש מציק. הלב מפחד להתעורר.

אני לא מחשיבה עצמי בחורה חפרנית. לא כלפי עצמי, ובטח לא כלפי אחרים.

וכאן יוצא ממני הכל. אני כל הזמן מדברת. רוצה לדעת שברור כמה זה אחר.

מענין אותי מתי הנדנדה הזו תתאזן. כמו ילדים שצריכים להיות בדיוק באותו משקל כדי להתמקם עליה ולהשתקע בנקודה הזו באויר, שעושה כל כך נעים, ומתקיימת רק כשהם מתאימים.

הוא חם ורגיש והדביק לי כינוי שהתאים בערב הראשון, ומאז בכל פעם שהוא כותב לי אותו אני מרגשיה שייכת.

זה לא הגיוני להרגיש ככה אחרי כל כך מעט זמן. ההגיון עובד שעות נוספות ומחזיר אותי לנקודת הספקנות הבסיסית ממנה נוצרתי ואיתה התנהלתי עד כה.

אני מסרבת.

אני מחכה לרגע שבו אגיע היום אל הספה שלו.

אני יודעת בדיוק איך ארגיש שם, כשהוא יהפוך אותי על הגב בדיוק ברגע שיבוא לו.

אני נכנסת לדירה הקטנה והחמימה. 

מהוססת בדלת. לא רק בפעם הראשונה. 

הוא רגיש ומרגיש. 

ואז זה מתמוסס. 

וכשאני הולכת אני יודעת שאני רוצה לחזור.

גם כדי להסס וגם כדי להיות מומסת. 

שוב נהייתי שלולית הלילה. 

בנסיעה הביתה אני קולטת שזה אחר. כל כך אחר. 

לא זוכרת מתי נהייתי שלולית עוד לפני שפישקו לי את הרגליים. 

לרגעים זה מרגיש לי עדיין מוזר. לא ברור. הנה אני. אני מתייצבת ודופקת על הדלת. לילה אחרי לילה. 

מחכה לשעות האלו. למעברים בין המילים לתנועות. בין הספה למיטה. בינו לביני. 

חם בחוץ. ועוד יותר חם בפנים. ורותח ומבעבע בבטן. ומתחתיה. 

כשאני נוסעת משם, אני מבינה שיהיו כאן התמודדויות. אני שונה. אני אחרת. אני מיוחדת ואני לא בורחת. 

לא עכשיו.