הייתי

התוצאה: שינה (נא לבטא היטב את ה-י') רצופה של חמשעות 

ממש קמתי בפוזיציה שבה נכנסתי למיטה. 

מרגש. בחיי. 

מה שאיפשר את הארוע המרגש הוא לא העייפות שהצטברה 

אלא

ההטענה

הכמה שעות-סרט-ישן-ספגטי-בולונז-קר-הללו שהעברנו אמש

בשילוב עם יסורי הכתיבה שלך והתוצאה המרגשת שלהם

עשו אותי שקטה.

על

היד שאתה מושיט לי

ועל

המקום החם הזה מתחת לחולצה שלך

ועל

הצבעוניות שבה נצבעתי

תודה.

אחרי כל החיכיון הזה התבוננתי.

כאילו שחיפשתי לראות אם מה שנבנה הוא מה שקיים באמת.

ואחרי שעה בערך נוכחתי להרגיש שכן. בטח שכן. אני לא טועה. 

בימים הארוכים ניסיתי לברר כמה חסר לי ממך בדיוק. 

אז מה היה לנו, רק כדי שלא אשכח פעם:

מופלטות ונסיעה שראויה להערכה.

שלושה ביקורי תום-חמץ.

כלב שנכנסה לאוטו אדום.

מתנת חג מאוחרת (מדהים, כמה מרגש עבורי היה לתת לך משהו).

רגע מעיף (הכניסיני תחת כנפך).

אי-חיבורים.

קצת מילים. קצת אי-מילים.

מלא גשם ושמיכות חורף ואילוץ שינה.

ובבוקר

כתם ענקי שחור סגול ורוד אדום ועוד.

כל הנימים שלך הם.

אני לא יודעת לדבר טוב. אני גם חכמה וגם טיפשה. אני מפוחדת. אני מאושרת כמו שלא הייתי מעולם. אני כאן. גם כשמשהו לא מתאים למשהו. זה חלק קטן ממה שמתקיים.

כה קטן. 

בדרך לירושלים

מחוייכת כשעוברת את שער הגיא

מריחה

את

מה שאני כה מתגעגעת אליו

מתוך צילום ששלחת כרגע בווטסאפ.

לא-נרדמתלא-נרדמתלא-מצליחהלישון.

הבית מלא באנשים ישנים ורק אני מסתובבת ולא נרדמת.

איש אחד שואל אותי שאלה שמציפה פחדים.

מעוררת מחשבות. מעוררת. יופי. ואני רק רציתי לישון קצת. 

קריר לי עם השמיכה הדקה. קמה להביא עבה יותר. מקפלת אותה ודוחפת אל בין הברכיים. מוסיפה יד. נוגעת. אני בעצמי. לא מרגישה כלום. מחפשת פורנו שיושיע. גם זה לא מרגיש כלום. קמה לשתות. אחר כך קמה לפיפי. אחר כך לכדור נגד כאב ראש. קוראת כאן. כותבת כאן. מחפשת משהו שישתיק לי את המחשבות. מבינה שאין דבר כזה. שזה טוב שאני.

שזה טוב.

שאני. 

משמע קיימת.

הוא בעיר אחרת
מפצח גרעינים מול מכבי כלשהו.
הייתי הכי רוצה
להזדחל שם אל בין הרגליים.
בעצם יותר מכל הייתי מעדיפה משהו אחר בכלל.

רק כשחזרנו מארוחת החג הלא שגרתית שלנו, קלטתי שבכלל יום חמישי היום. כולם חשבו שהפרצוף שלי נהיה שמח כי נולד לי עוד יום חופש. 
גם כאן. יותר מכל הייתי מעדיפה אחרת. 

החופש הארוך הזה לא מיטיב עימי השנה. 

כשהפעמון בדלת מצלצל אני לא מופתעת.
אחרי שאתה הולך אני מרגישה שנשארתי צמאה על אף שהושקיתי.
באת כדי לחשוב בקול רם.
הלכת ונשארתי מהורהרת.

חוזרת לשקט ולספר.

מתוך אי השגרה שמייצר החג הזה
אני מציקה לו כל שעה בערך.
תוהה אם ראוי לדמום ולפנות מקום
או
להמשיך ולהטריד בזוטות.
בינתיים מצליחה סוף סוף לקרוא ספר וגם לנקות את הבית. בסדר הפוך, כמובן.

עוד עשירייה. 
כן, אני עלולה לנג'ס קצת עם ההתלהבות שלי מהחזרה לצעידות.
כן, בכל סיום כזה אין גאה ממני בעולם.
ולא, לא הצלחתי לרוץ היום כי ציץ שמאל שלי כואב. לא נורא, שטויות אפילו, היו אומרים, אבל זה כי מישהו מזמן ניסה להגיע עם האגודל שלו לצלעות שלי דרך הפטמה השמאלית. 
מאז,
אגב,
הוא שומר מרחק נגיעה. 

בחיי
שלא שיערתי עד כמה אפשר להתגעגע לבתי-שחי.