הייתי

אני והצל שלי סיימנו עשרה קילומטרים.
סוג של התחייבות. לעצמי.
רגע אושר בתוך ההליכה הזו היה למצוא קוקיה על החול ולהצליח להסיט תלתלים מציקים מהפנים. 
עוד רגע כזה היה לפגוש מישהו מוכר תוך כדי ריצה. 

נזכרתי איך פעם סירבתי להזיז את עצמי. היום הכל לעצמי.

שקט של אמצע הלילה
וחוסר
שקט
או שמא 
אי
שקט?

איכשהו אחרי חודשיים וחצי נהיה לי יום שהוא רק שלי. 
אני סופרת על שתי כפות הידיים את מרחק הימים ממך.
לא-שלא נהניתי לבזבז את היום רק עם ועל עצמי,
אבל
הרצון להתחפר בך
גובר
על הכל. 

טרום-יום-הולדת.

כשהוא שואל מה לקנות לי ליום ההולדת, אני ממש לא מבינה אותו. מה הטעם בלקנות? בלשאול? האיש הנכון ידע בדיוק. מה ישמח אותי. בלי לשאול. בלי לקנות. בלי להתיחס לתאריך הזה.

ושנינו יודעים. שאנחנו לא הנכונים.

קניתי לי מליון דברים בשנתיים האחרונות. שימחתי את עצמי. 

גיליתי למישהי בסוד היום, שהיום הזה, בעיקר משמש כבסיס לסיסמאות במחשב שלי :)

קפיצה של יומיים לעיר האהובה עלי בתבל, בטיימינג מושלם. כבר כשיוצאים משדה התעופה הריח שלה ממלא אותי. השפה עושה לי נעים. אנשים יודעים שאני תיירת ועדיין, מאזינה וכמעט מפענחת את רוב מילותיהם. זה המקום שלי. זו ממש לא העיר הכי יפה בעולם, אבל אני מאושרת בה.

זקוקה לכמה ימים כדי להתרחק ולהבין למה כל כך מבולבלת.

את הסצינה שכללה אותי ואת הגשם שירד כשטיפסתי במעלה השביל באמצע הלילה של שישי עם תיק מלא בכל הדברים שלי שהצטברו אצלו ועם נעלי בית ועם צחוק של משוגעת ועם לב גם כבד וגם קל, אני רוצה לזכור. כרגע מכונן כזה. של לקיחת צעד. גם אם לא החלטי וסופי. כי הקשבתי ללב. כי יש לי לב. כי הוא הפשיר. 

'אני עייפה, אל תבוא היום' אני כותבת לו, ומרגישה את נקודת המפנה. 

אנשים ותקופות.

מקומות שמתפנים.

אסימונים שנופלים.

ועדיין. עדיין לא עושה את הצעד.

מ-מוצצת נהייתי חופרת. כיף. 

מ: "מגיע לי להיות מאושרת", שלא הצלחתי להגיד לפני שנתיים בקול רם לעצמי

ל: "אני רוצה להרגיש אהובה ונאהבת", תוך כדי הליכה ועד כדי דמעות של התרגשות.

שנתיים. התקדמות עצומה. דרך ארוכה שהיא רק שלי איתי.

אקטיבית.

יזמתי נסיעה עד אליו ועזרה בסיום אריזת הבית.

ממקום חברי.

מנמנמת לי על הספה בין כל הקרטונים ומסופקת. מעצמי.

מהיכולת לזהות שבא לי, ובכלל בכלל לא מדובר על סקס.

אני מסרבת להצעות פעמיים השבוע.

אני לא לגמרי מבינה את המקום ממנו יוצא לי הסירוב, אבל הוא נשמע בקול רם. 

במקום עוד ערב שכזה, אני על הכורסא אל מול החלון, עם ספר ביד. 

מרוגשת. לגמרי.