הייתי

כיפ. כיפ. כיפ.

אני מחייכת המון.

יודעת שאני יותר יפה כשמחייכת. המון.

רגש מתעורר. יחד איתו פחדים. חששות. שמחה. ציפיה. 

לא משנה מה יהיה או לא, הרווחתי. 

מחר זה מחר.

ומה ללבוש? ואיך בכלל מתגברים על המבוכה עם גבר שהוא לא מהעולם הזה?

*הבדסמי 

שנים. שנים שלא הרגשתי משיכה פיזית ממשית. 

לפעמים נמשכתי לסיטואציה. לפעמים למילים שנכתבו. לפעמים לקשר שנוצר. לחיבור שהתחבר. 

הפעם יש פה משהו אחר. הבטן מקרקרת לי. אין לי שמץ של מושג לאן זה ילך, ונקודת הפתיחה שלנו לא שגרתית בכלל, אבל מהסרט האחרון בו ראינו יחד בקולנוע אני זוכרת רק את הצלילים שהיד שלו עשתה כשהעביר אותה על הזיפים. וגם את חום הרגל שלו ליד שלי. זו עם הג'ינס בדיוק כמו שאני אוהבת. 

סקרנית. ובעיקר נמשכת. 

הים. אחרי כל היום. הים היה לרבע השעה הזו הרגע הממלא שלי. אחרי יותר מדי זמן שלא.

מסע כזה. של שנים רבות. 

ממתינה לחברים בתחנת דלק.

אותה תחנה בה פגשתי כל כך הרבה גברים בעבר. 

כברת דרך.

כשהוא מתקרב להגיד לי לילה טוב, אני שוב נדחפת אל הזין שלו, כי הוא עומד בדיוק מולי ורק אחרי הפעם השלישית הוא הולך. 

"בפעם הבאה, מאמי" הוא אומר "אני בא עם שני חברים". 

כנס סוף שנה של חברה גדולה. סוג של "אולמי הנוצץ". אף אחד לא יודע מי יהיה הזמר הפעם.

אנשים שעובדים איתם ביומיום לבושים יפה. שותים. קלילים. אוירה נעימה.

בדיוק יום אחרי שאני חושבת שאין בי כבר נצנוצי שובבות ו"כלוביות", הדבר שהכי בא לי לעשות הוא לסמס למנכ"לנו ולהציע לו מציצה חפוזה בשירותים.

מכיוון שאני שפויה, זה הרי לא קורה. מה שכן קורה זה שאני לא על אוטומט. אני בודקת ומקשיבה למה שבא לי.

בדרך חזרה הביתה בא לי וכשאני מוצצת אותו (לו?) אני חושבת על אחר.

בוקר שישי. שתי נקודות זכרון. 

אחת: אחרי יותר מעשרים שנים אני מורידה את הלק האדום מהרגליים ומרגישה שיכולה ללכת קצת נטולת. רגע מרגש. 

שניה: אני יוצאת להליכה מול הים ונושמת את ההחלטה שהגיע הזמן להשקיע בעצמי. 

שישי. וזה רק הבוקר.

באופן הכי לא צפוי

איש אחד

שכבר שנים

עושה

לי

חשק

ואני מרגישה לא שנונה ולא מפתה ולא מעניינת לידו (זה כי הוא לא מכיר את ה"אני" של כאן)

חושב שאני סקסית.

אני

סקסית.

ניסיתי לצלם הבוקר את הוילון המתנפנף בחדר השינה שלי.

זה משהו שלא עובר צילום. 

כמו הריח של העצים והגשם מאתמול שנכנסו בחלון הפתוח. 

זה כמו שאני מנסה להעביר לעצמי את מה שקורה איתי. 

צריכה פשוט לפתוח חלון ולתת לריח ולרוח להכנס. לחוות. להרגיש. לנשום עמוק יותר. פחות רדוד. 

בוקר מצוין אחרי לילה של חברים ואלכוהול. 

שמחה שאף אחד לא נשאר לישון. הרגע הזה עם הוילון הוא בשבילי.