הייתי

יום שבו כלום, אבל כלום-כלום-כלום לא עושה לי טוב. ואני לא לו. 

מהן המילים אם לא תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.

פאוזה.

תאילנד.

לשלושה שבועות. 

בול בזמן.

למדתי ממנו לא לנסוע מהר. 

ולהתגעגע. 

וזה לא הכל. 

מרוב יאוש מרוב חידות מרוב אף אחד. עד שהלב שלנו שם נשבר לרסיסים.

מלא שלמה ארצי במהלך החג הזה. כל היום בערוץ 24. 

עד שמישהו פעם אחת עשה לי חשק. עד שרציתי. מה ידעתי לא ידעתי.

היא תמיד שאלה אותי איך אני לא מתאהבת בכל הבחורים שהיו לי. זה היה פשוט. בלי להתכוונן לרגש, ככה זה.

איכשהו התבלבל לי השנה פסח עם יום כיפור. סוג של חשבון נפש. סיכום שנה. המון למדתי. המון.

אני יותר מינית ממנו. יותר חמה. אני. סוג של אבסורד. רגש בא לי רגש בא לי להיות במקום אחר.

חברה באה ואני מספרת לה ומסכמת בעצם לעצמי את החודש שעבר מאז אותו לילה שבו נשאר לישון אצלי בפעם הראשונה. מאז היו כבר עוד עשרה לילות.

 זה כל כך אחר. לא ברור. לא מובן. לא נוח בהרבה מובנים. אבל זו פעם ראשונה שבה אני ממש מרגישה. מרשה לעצמי להרגיש. לרצות. לא מפחדת מהפחד.

 קשקוש. מתה מפחד. שונאת להרגיש. 

הוא הבחור שהכי לא יודע לקחת שאני מכירה. 

כשאני אומרת לו היום שהוא לא יודע להתפנק, הוא נותן לי כדוגמא את ליל אמש. 

הסקס האנאלי הכי איטי ומרוחק שהיה לי. והוא אומר שזה פינוק. 

החיים מוזרים. אני מרגישה על שביל נכון וזה סופר-מסקרן. 

על הכרית שלידי שאריות ריח שלו מלפני יומיים. 

כשאני אומרת לו בעדינות שהריח מתחיל להתנדף, הוא עונה 'נחדש אותו', אני נרדמת מחוייכת ומרוצה. ומצפה. 

יכול להיות שהגיע תורי להיות יותר יוזמת?

יכול להיות שלעולם לא ארגיש בנוח במקום הזה, של היוזמת?

יכול להיות ששני לא-יוזמים יצליחו לקיים משהו?

מלא שאלות.

ובין לבין די נעים.

ימים כאלו. נהדרים. 

חברים. ממרחקים. ממקומות קרובים ונוחים. 

עבודה ופסים שאני שמה. ילדים נהדרים. ערוצי תקשורת שנפתחים. 

ההורים. הנוף החדש שאני מקווה שיהיה לי. המשקל. המקום שלי מרגיש לי טוב. 

הוא אומר שהוא לא יודע איך לאכול אותי ואני מצידי לא ממש יודעת או מבינה את מקומי מולו. 

ככה זה מרגיש כשרוצים משהו משמעותי יותר מעוד זיון ומציצה.