הייתי

יום ארוך ובלתי נגמר, עד הרגע בו יוצאת מהמקלחת אדומה ולוהטת ומסרקת את התלתלים שנשארו פרועים מליל אמש. 

חסרות לי מילים וחסר לי מישהו שיסרק לי פעם את השיער. 

תחתונים לבנים שממילא לא נצפו כי התפתלתי מתוכם מתחת לשמיכה. 

הקור הזה. 

האירוח החברי.

העיניים הירוקות. כל מה שבראש שמאחריהן. 

שלל השמיכות. 

התחושה המוזרה של מישהו שישן איתי באותה מיטה. 

ואני לא נרדמת. 

ובבוקר הוא מתעורר מחוייך וקפוא ואני תוהה מה עושים כשברור שאני לא יכולה לתת לו את מה שהוא זקוק לו.

 סופשבוע מצוין - לא להתבלבל.

קפוא לי.

אתה לא הראשון ששואל למה.

אולי כי הבית הזה עם החלון הענקי לים הוא טוב בקיץ אבל קצת פחות כשמתחיל החורף.

אולי כי אני רעבה ובא לי מרק או אפילו חמין.

אולי כי אני מאד עייפה כי חסרות לי כמה שעות שינה.

אולי כי הגשם.

אולי כי חסרות לי מילים.

זיונים לא.

כנראה שכל התהיות נכונות. זה הכל ביחד. זה השילוב הזה שעושה אותי קפואה.

חלון ורוח נעימה וריח של גשם. ואני ואיש לא לידי. 

בזבוז או לא? לא מצליחה להחליט. 

נדירים ומענגים הם רגעי ההתפנקות שלי. 

מגפיים. מצעים. ג'ינס. תחתונים. ומחר. 

כשאני מציעה מציצה וכפיות, והוא אומר שלשכב לצד הגוף הלבן שלי בלי אתנן מיני יהיה מספק,

אני חוזרת לקרוא את המילים של עמיחי ששלח לי. 

אני אוהבת לפלרטט. 

לפעמים זה מרגיש קצת יותר מעוד פלירטוט. ואז, אז אני נבהלת. 

כשאני מתקלחת הבוקר ומרגישה את השמפו נוזל לי על עמוד הגב, אני יודעת שהשיער שלי ארך. 

איכשהו זה זורק אותי עשרים וארבע שנים אחורה, כשהוא לוקח אותי בסתר למקלחת בבית של ההורים שלו וחופף לי את התלתלים. 

שלוש שנים אחר כך קיצצתי הכל. כשהוא ראה אותי אמר שפחות אוהב. אחרי עשר שנים כשנפגשנו שוב היו תלתלים. 

מחר כשיבוא יקח אותם וילפף סביב הזין שלו. או שיעדיף בעצם להתחכך בין השדיים הכבדים. או שגם וגם. 

ככה זה כשנפגשים אחת לשנה עם ותק של עשרים וארבע שנים. 

מתוך שלל תכניות ליום הזה, קורים דברים אחרים לגמרי. 

מאז כמעט שמונה בבוקר רועדות לי הרגליים, וכשאני הולכת לנוח בבית אני מפנימה שכבר כמעט חורף. קריר לי ברגליים אבל נעים לי בלב. 

אני אוהבת את פיסת הים הזו עם השמש ששוקעת בזמן שבעצם אני לא רואה אותה כי הפרצוף שלי תקוע בתוך הג'ינס המופשל שלו.