הייתי

מאד שמחתי כשהקעקוע שלי מצא חן בעיניו, כשבדרך אגב הנחתי עליו את הרגל הארוכה נעולה בנעלי העקב שהוא כה אוהב. 

צהרי יום שישי. אני ועצמי. וסופשבוע שלם פרוש לפני.

ולא בא לי אף אחד. או שכן בא לי, אבל הוא לא קיים באמת. 

בא לי קצת מזה וטיפה מההוא ומעט מאד מאחר. 

בא לי שיעמוד ויבשל ושארד על הברכיים בינו לבין ארון המטבח ובא לי שנדבר ונתעדכן ובא לי לראות סרט ולהניח עליו את הרגליים ובא לי להגרר בשערות למיטה ובא לי עוד המון דברים, שלא מרכיבים איש אחד באמת. 

*אני לא יכולה באמת לא לכתוב. כנראה שאין סיבה אמיתית לחדול*

כמעט ששכחתי כמה מרגש זה לעשות משהו מול מישהו שלישי.

נדמה שזה שנים שלא הצגתי את מעשי בפומבי.

פעם מישהי שאני אוהבת היתה קהל שאהבתי. היום זו היתה אחרת.

כשהזדמנו שעתיים פנויות היום ובתזמון מושלם הוא היה בעיר, נפגשנו בבית שלה.

היא מבוגרת בעשור לערך, ראתה ועשתה כבר כמעט הכל. אבל לא כמוני. בסגנון אחר לגמרי.

אני הכי טובה בלהיות פה שמוצץ ושדיים שאפשר לשחק בהם.

אני אוהבת את המחמאות בדמות הקולות שיוצאים ממנו.

ואת הקולות שיצאו ממנה, כשנגעה בעצמה בזמן שהוא פשוט אסף את התלתלים שלי ובמשך חצי שעה השתמש בפה שלי. ובלשון שלי. ובאצבע שלי.

ויותר מכל אני אוהבת שזה עושה אותי יפה.

הוא מציע לי חצי שנת הפסקה מהרשת. 

אני חושבת שהוא צודק.

אני לא טובה בלקבל החלטות גדולות, אבל אני בעצם כן. 

אולי לא באמת אתיישב ואכתוב, אבל לא אפסיד דבר. 

העולם ימשיך להתכתב ולהתקיים. 

ואני הרי רק מילים מחפשת. 

אני לבד בבית. 

ואני אחרי מקלחת. ואני קולטת כמה הוא צודק, וכמה מיותרת החזיה. 

ציצים כבדים. שדיים לבנים. שנים שאני רגילה להיות עם חזיה גם כשאני לבד בבית. 

כשאני עומדת מול המראה ומצלמת אותי, עם גופיית השינה החצי שקופה, אני רואה אותי.

הכי בסיסית שיש, אני. עם ציצים יפים ובלי חזיה. 

תודה. 

מעל מרבד של עננים, בטיסה קופצנית, אני מהרהרת בקשריי עם אנשים. גברים ונשים. 

כשאני נוחתת, שתי הודעות במקביל מסתדרות לי בול עם התובנות. 

אם הייתי מצליחה, הייתי שמה כאן את התמונה של מה שנשקף מהחלון אחרי שנגמרו הקפיצות. מהמם להיות כל כך גבוה. כבר לא מפחיד. 

'די, די, די', אני מבקשת. 

'תקשיב לגוף', אני אומרת ומאבדת את הספירה, ולרגע גם את הנשימה. 

'אני מקשיב לגוף, אבל לא לאשה', הוא אומר. 

אחר כך, כשהראש שלי מונח על הרגל שלו, הוא ילטף לי את השיער עד שאתנמנם קצת,

ואז יתלבש ויסע לדרכו. 

כשאני רואה אותו יוצא מהאוטו, הוא נראה לי צעיר מדי, רזה מדי ואשכנזי מדי. 

אחרי פחות משעה כשאני רוצה ללכת והוא שואל אם אפשר יהיה לאונן על ידי ועלי, כשהשדיים הלבנים והכבדים שלי מחוץ לחולצה, אני כבר בשלב שבו לא משנה בכלל מה חשבתי כשראיתי אותו יוצא מהאוטו. 

כשאני חוזרת וצריכה להמשיך בשגרת היום,  השיער הפרוע והרטיבות בתחתונים לא מפריעים לי בכלל.

כשאני מחליפה מצעים הערב אני נזכרת איך הוא היה כאן בפעם הקודמת 

וכששכבנו עייפים ומפטפטים הוא פתאום פישק לי את הרגליים, כי רצה לראות אותי נוזלת. 

כשאני בוחרת לנסוע הבוקר בדרך הכי קרובה לים,

אני יודעת בדיוק מה בא לי ומה המקום שלי.