הייתי

היה נפלא.

הוא ישר משך לחלון. 

המון שעות. בלי שעון.

כנראה כמחווה למשהו שהוא סיפר לי, נרדמתי לפנות בוקר על הבטן, כשהידיים שלי במקום שבו היו שלו קודם לכן. 

חיכיון מדהים.

אני וחלון.

ושעון.

נו, אז מה ללבוש? אני שואלת את עצמי

זה בכלל חשוב? אני עונה בשאלה

ברור שחשוב. וכל כך ברור ששולי לגמרי אל מול כל השאר.

אחרי חיכיון נהדר של כמה חודשים, מלא מילים והמוני תמונות, מה ללבוש באמת נהיה עניין פעוט.

עשיתי.

כל כך אני. 

מופתעת מעוצמת ההתרגשות. מנחישות ההחלטה. מבהירות הבחירה. 

עשר דקות. לא כאב בלתי נסבל. משפט. לא שלי, אבל בכתב ידי. 

היום למדתי שקעקוע הוא עניין מסובך, דורש תכנון, מחשבה והתחשבות בהערות והארות המקעקעים.

רציתי משפט, על כף הרגל. רציתי היום. כדי שלא אתחרט.

כשהבנתי שזה לא יקרה היום, קרה משהו אחר. בהפתעה. בבהילות רבה. כמו שאני אוהבת.

אני זקוקה למילים והוא לזיון, והנבלה כותב לי "בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר". אז הוא נוסע. ונוסע. וכמעט בלי לומר מילה זה נהיה. 

ישר לחדר השינה. מול המראה. תחלצי לי את הנעליים. תפשקי. בהול. דחוף. דוחף. נכנס. יוצא. לאט. מלמד אותי להאט. אני ממהרת. אני נכנסת בעצמי. אני מרגישה אותו דרכי. משמיעה קולות דקה אחריו. מבינה שהזדקקתי בעצמי לזיון. איתו.

אחרי שהוא הולך אני חוזרת לחפש קעקועי מילים על רגליים או ידיים. כבר קצת פחות בבהילות.

מחקתי היום עוד אדם מרשימת אנשי הקשר שלי. 

בלב כבד וקל גם יחד. 

אחר הצהריים אלך לעשות קעקוע. שיזכיר לי את שני אלו שמחקתי. לעולמים. 

זה יהיה יפה וירגיש קל יותר מהאפשרות לרצות להתקשר או לסמס בכל כך הרבה מהפעמים שבא לי. 

עלי.

לא אודותי.

אני רוצה שיבוא מישהו ויכתוב עלי.

כמעט עברה שנה. מה שאני קולטת כשאני עוצרת לאכול בייגלה מלוח מול הים, בדרך לעבודה,

הוא השינוי שעברתי. עוד מעט תהיה לי יום הולדת. ולשם שינוי, כשישאלו אותי מה אני רוצה, אני ממש יודעת מה אני רוצה. 

זה טריוויאלי אצל מרבית האנשים, אבל אצלי זה צעד עצום. עצום. 

אני לא חושבת שעשיתי בשנה הזו דבר אחד שלא רציתי לעשות. 

את מה שאני רוצה (כמו: מילים ועוד הרבה מילים, גם כאן וגם כאלו שייכתבו לי על הגוף, שירים, איתה ועם התלתלים שלה, חברים בדרגות שונות - אבל כבר לא משונות) אני משיגה לעצמי. 

אושר אקספרס בלילה. בבוקר בייגל מלוח. ים כחול. לא קורה כלום כשמאחרים ברבע שעה לעבודה.

ביקור חברי. כזה שאני מכינה בו פסטה, בזמן שהוא מתקלח כי בא ישר מהעבודה. 

ואחרי שאוכלים, נשכבים על השטיח שבסלון ומחליפים חוויות. 

גם על הילדים, אבל גם על זיונים. 

יש לו מה לספר ולי הפעם רק להקשיב. 

מסתבר שאנשים נוסעים מרחקים לעיתים רק כדי לספר. 

זה נעים לי. 

כשהוא הולך, אני יודעת שחסר לי דבר אחר להיום. 

אין על חוויות ראשוניות, אין.

שלושה ימים בשלג. ממש שלג. כזה שיורד עליך. שמנצנץ כמו מליון יהלומים כשיוצאת לרגע השמש,

כזה ששוקעים בתוכו כשצועדים על שביל שלא פולס, כזה בתולי. 

כשאני מתקשה להרדם שם בלילות אני מדמיינת חזק את הפנים שלו קרובות מאד מאד לשלי. 

זה עוזר.