|
|
|
אני לא אוהבת מוניות.
אז במעט הפעמים שאני נזקקת להסעה, יש לי מאגר.
מאגר של נהגים. שבתמורה למציצה מביאים אותי מהמשרד לתחנת הרכבת.
מזמן לא הזדמן לי להזדקק לטרמפ שכזה.
כמעט ששכחתי כמה שזו עסקה מהנה. לכולם.
לבשתי לק אדום.
חיכיון שתחילתו בבהילות.
מילים, מילים, מילים ושיר נכתב.
אדם צריך שתהיה לו מילה.
יש לי אלפי מילים לאחרונה.
קצת מקום בעולם.
הבית שלי. המקום שלי. החלון. האמבטיה.
אהבה לא נשכחת.
וקול. שעדיין לא שמעתי.
ורגע מושלם, כדי לתת ולקחת.
עוד הופעה. עם כרטיסים זולים ונסיעה ארוכה.
אנחנו שרוטות. אנחנו מאושרות. אני שרה בקולי קולות ומזיזה את הרגליים.
חוזרת עם שיער מריח מהעישון של החבורה שפטפטה והפריעה.
כל המילים שאת כתבת לי.
יש כאן רוח של כאילו סתיו.
אני יודעת שהיא מבלבלת. שזה לא באמת.
אני מחכה לשעות החשיכה. מול החלון הענקי. למילים.
עשרות אלפי מילים, אם לא יותר.
הוא משרה עלי כל מיני תחושות. אני מחייכת המון.
הערב לרגע הייתי נועזת וזכיתי במעבר עדין מאיפוק לבוטות.
להדגמות בודדות.
ונרדמתי.
מענין מה יביאו רוחות החורף.
זה זמן רב שאני רוצה. להרגיש שוב את מה שהוא נתן לי לטעום.
הלכתי אליו. מרוגשת ומרגשת. חזרתי יפה ופרועה.
הייתי קצת אושפיזה אמש. אחרי שעות של בית, מיטה ומחשב, כמה כיף לצאת ולהתרועע עם אנשים פנים אל פנים.
אני אוהבת אנשים.
כשהתעוררתי (גם) היום בחמש, ראיתי שפספסתי שיחת טלפון ברבע לחמש.
מאיש שאוהב אותי.
התחפרתי בין הכריות, קיללתי את הפספוס, והכרחתי את עצמי לישון לעוד קצת.
בשמונה וחצי התעוררתי. תחושה חמוצה.
מזל שיש עוד אנשים שאני אוהבת.
וגם טוסט-חלה-עם-חמאה וביצת-עין-הפוכה (כי לפעמים לא בא לי שהצהוב יהיה כל כך חי) ותה.
ואומץ שלי להגיד שאני רוצה שדייט התה יוחלף בדייט קציצות.
אני לומדת להגיד מה בא לי. להרגיש מה בא לי. וגם להגיד. אני מרוצה ממני.
מרוב עודף שעות מיטה, אינסוף להספק שלי בשאר הזמן.
תייקתי חשבונות. סידרתי מגירות במטבח. ניקיתי אבק בכל הבית. קראתי המון. אפילו בהיתי בקטלוג החדש של איקאה.
התכתבתי במשך שעות. נהנית מכל מילה. נוכחתי לדעת שהזכרון שלי חד, כשצץ מישהו מהחיים הקודמים שלי. ואז התעייפתי.
ואז ניסיתי ללכת לישון קצת אחרי חצות. ונרדמתי מיד לשמחתי. וישנתי היטב.
אבל עד חמש. חמש לפנות בוקר. חושך וציפורים מצייצות.
אז קראתי (מאיר שלו החדש, מומלץ), וכתבתי קצת, ובסוף יצאתי מהמיטה ולאט לאט שטפתי את הבית. צחצחתי מראות. מרקתי כיורים.
כשהגעתי להחלפת סדינים, נתקלתי במשהו שבאמת נעלם לי לפני זמן מה, וצחקתי. הבנתי מה הציק לו כששכב בצד הוא של המיטה. לפני זמן מה.
אצלי יותר עדיף.
יש רוח נעימה.
ים אינסופי מהחלון.
מרק עוף. אפילו קניידעלך.
ומיטה חמה. ובתוכה סופגניה לבנה-קצת-שזופה-וחמימה, שהיא אני.
מתענגת על יום המנוחה הזה. שווה לפעמים להיות קצת חולה.
ואני לומדת, שוב, איפוק מהו. וגם איך לא למהר ולפרש את מה שאין צורך לפרש. תמיד ישנה חתיכה חסרה, אמר לי פעם איש חכם.
אני חולה.
אני מדווחת לכמה אנשים שכואב לי הגרון.
הכנתי לי סיר ענקי עם מרק עוף ומדי שעה אני מלקקת כפית דבש ואפילו חתכתי לטובת המיטה באמצע יום העבודה.
אבל ברור לי שמה שיעביר את הכאב זה זין. זין שמחובר לאיש. שפשוט יבוא ויתקע לי אותו לתוך הגרון הדואב.
ואני רואה איך הם מגיבים. ואני לומדת. ומופתעת. בדרך טועה. ותוהה.
לרגע יכולתי לדמיין שהוא בא לישון איתי הלילה.
