הייתי

באיחור אלגנטי אני מוצאת את עצמי מתמכרת ל'מחוברים' ואחר כך ל'מחוברות'. 

אני לא מחבבת טלויזיה, אבל מאד מתרגשת מהחשפנות. 

נפלא להכנס ככה לבתים ולחיים של אנשים. 

יודעת שחלק מבוים. ערוך. מצונזר. ככה זה שם.

אבל כאן, כאן במציאות שלי יש לפעמים הזדמנויות להכנס לחיים של אנשים. לרפרף לרגע. 

ולכתוב. 

ולקרוא. 

ולשתף.

לא תמיד מבינה את הצורך הזה. שלי. בלשתף. 

בשיחות הליליות אני משתפת. והוא משתף. וזה גם חברי וגם לרגעים-לא.

אבל עליו לא אכתוב כאן. 

מתישהו הוא שלף מאחד התאים באוטו שלו צנצנת עם דובדבנים.

וטבל את הזין שלו בתוכה.

והיום בארוחת הערב, שכללה וופל בלגי והמון קצפת, נזכרתי וקישטתי בדובדבנים ההם ובסירופ המתוק כל-כך שלהם.

כמה רעבה אני יכולה להיות? אתמול פלאפל והיום, היום הספקתי להכנס למעדניה ולקנות 200 גרם של נקניק שאני אוהבת ולהתענג עליו.

לרגעים חושבת על המשקל, אבל מרשה לעצמי. עוד קצת. עוד מעט. תיכף אתפנה לרדת קצת.

98 בבחינה, חומר חדש בלימודים, ובלילה כשאני מגיעה הביתה אני כבר שוב רעבה.

פיתה בטוסטר עם חמאה מלוחה וגבינה צהובה. כמה בסיסי ככה מספק.

יש לי לקינוח דובדבנים נפלאים. אקח לי אחד.

ובמישור האחר - יש בי רוגע מפתיע. ביחד עם התרגשות. ועם פחד גדול מלעשות את הצעד הזה שאין מנוס ממנו. ויש גם יוזמה אבל גם חיכיון.

עברתי היום בכביש שממנו יוצא השביל של אתמול. 

וראיתי מכונית שמשתלבת בכביש המהיר. חייכתי. 

קניתי עכשיו מנת פלאפל. מבחורה. מי רוצה בכלל שבחורה תמכור לו פלאפל?

היא סרבה לתת לי למלא את הפיתה בטחינה בטענה שהיא תתפורר. מבאסת. 

אז לקחתי אקסטרה בכוסית והתיישבתי לי על ספסל אל מול הנוף. של הנמל. 

פיתה קרועה ונוטפת ונוף של אחרי שקיעה וים  בתוספת מילי

ם שמתחלפות אחרי הרבה שנים. 

אחרי לילה לגמרי לא שקט, אני חושבת שאני מבינה אותי.

ואז הוא מעורר. את הצורך הזה שלי.

בקולות שלו.

החשק הזה שלו.

השביל החדש.

שעת בין הערביים.

הקולות.

המילים שהוצאתי מעצמי.

והקולות שיצאו דופן הפעם ונכנסו לי ישר אל הג'ינס.

לא יהיה המשך. לא יהיה המשך. 

לא נרדמת. מתהפכת. נתקע לי המשפט הזה במוח. 

אין לי יכולת בסיסית להבין מה טוב עבורי. 

זה כבר לא באותו היום של אתמול, אבל נושק לאותם ארועים ומממש את אותן תכניות.

באיחור קל אך בבהילות רבה. 

מרגש להוציא אדם מהבית אחרי חצות. 

השיר שבסוף התאים מתחיל ב'נוסע על כביש מהיר'. 

אני אוהבת את הגובה שלו.

את הקצב. 

ואת המילים. 

ואת העובדה שבגילו המופלג ובשעה כה מאוחרת עלה על הכביש, בא, היה,שתה קפה שחור כמעט בחדר הארונות, ונסע לדרכו. 

יום שכזה.

בחינה שנדחתה. 

מפגש של שני רכבים בסימטה חשוכה באיזור תעשיה. 

ההנאה שאני מפיקה מלראות אותו מאונן ומבקש ממני לצבוט את השדיים הכבדים שלי. 

הנסיעה הביתה נטולת חזיה. 

התכניות שמעסיקות אותי ושוב נדחות.

הלחם הטוב שקניתי עם החמאה המלוחה שאני טורפת ברגע זה. 

במקום אותך.

אני לא מצטיינת בכל המילים של כל השירים שאני אוהבת, והרי סוכם כבר שאני מוגבלת למדי בתחום השירים, ובכל זאת -

אף אחד לא יכול להתחרות בי כשזה נוגע לשלמה ארצי.

עם החברה שלי דיברתי בשבוע שעבר רק במשפטים מהשירים. יש כל כך הרבה ותמיד יימצאו מתאימים.

אתמול מרצה בלימודים ניסה להראות לי כמה הוא רב-תחומי, וסחף אותי לחמש דקות שכללו גם קצת פישולים (הרדופים, נו).

היום לאיש אחד כתבתי "מחר זה מחר", וכעת אלך להמשיך לכתוב עוד מילים על גבי ציור שמישהו פעם צייר לי.

http://www.thecage.co.il/userpics/85083/thumb_111.jpg

ומחר, מחר זה יכול להיות גבר הולך לאיבוד, או ובלילות דלתות פניך נעולות, או כמה נסעתי בגללך, או אומץ, או היא לא יודעת מה עובר עלי, או נכתבו על זה הרבה קלישאות או אושר אקספרס. או כולם גם יחד.

למדתי לאחרונה למתוח את הסדין שעל המיטה. 

והיום גם למדתי לבצע ספירות מלאי בתוכנה החדשה.

הופתעתי לראות ששכנתי לספסל הקורס מרגישה צורך ונוחות לשתף אותי בחייה האישיים. 

נתקלתי בשלושה גברים מאכזבים ביום אחד. 

נסעתי פעמיים באותה יממה לבקר את אותה חברה. 

נזכרתי שלימונדה מכינים עם המון המון קרח. 

קניתי בריזרים. 

נכנסתי הביתה אחרי יום ארוך-ארוך. חמש דקות עם כל ילד ממלאות אותי.

בהיה קצרה בטלויזיה משלימה את הערב שלי. 

עייפות נעימה וטקס מתיחת סדין לפני הכניסה למיטה. 

דני רובס בשוני בשבוע הבא. מישהו בא?