שבועות לפני חמש שנים.
אנחנו נפגשים אחרי שלא התראנו חצי שנה לפחות, אחרי שהיה ברור שהאינטנסיביות של השנתיים הקודמות לא יכולה להמשיך.
אני לא נראית כמו שחקנית קולנוע והוא רחוק מלהיות חטוב, אבל המפגש שהיה שם היה ראוי להצטלם לאחד מקטעי התשוקה והגעגוע הנפלאים ביותר.
בסוף, כשברור לשנינו שלא נתראה או לעולם או לפחות בשנה הקרובה, הוא נותן לי חמש מאות שקלים ואומר לי ללכת ולזרוק את כל התחתונים שיש לי בבית ולקנות חדשים.
גאוני.
מלבד ההתרגשות בבחירה, הוא היה צמוד לכוס ולתחת שלי בכל יום מן הימים.
חמש שנים אחרי. שבוע לפני שבועות.
כשישבתי באוטו לפני שבוע עם חותמת ה"גרושה" ממשרד הפנים, לא התאפקתי וסימסתי לו שאני זקוקה.
היום הוא בא. יום שלם. יום מושלם.
הצרכים של שנינו כל כך מתאימים. אני מתחברת לכמה שעות לזין שלו, והוא יודע לבחוש בתוכי עם הידיים וללחוש לי באוזן בדיוק בדיוק את מה שאני צריכה.
אחר כך אנחנו חוזרים למסעדה של-פעם. הוא לקוח קל וחביב, את כל מיוחדי היום הוא יזמין, כשאני אלהג בנסיון להשלים פערים בסיפורים.
כשאני חוזרת אחר הצהריים הביתה אני מתקלחת והופכת את סלסלת התחתונים, מוצאת זוג אחד שנותר מאז.
הוא צמוד אלי. לתמיד.