הייתי

שוב נהייתי שלולית הלילה. 

בנסיעה הביתה אני קולטת שזה אחר. כל כך אחר. 

לא זוכרת מתי נהייתי שלולית עוד לפני שפישקו לי את הרגליים. 

לרגעים זה מרגיש לי עדיין מוזר. לא ברור. הנה אני. אני מתייצבת ודופקת על הדלת. לילה אחרי לילה. 

מחכה לשעות האלו. למעברים בין המילים לתנועות. בין הספה למיטה. בינו לביני. 

חם בחוץ. ועוד יותר חם בפנים. ורותח ומבעבע בבטן. ומתחתיה. 

כשאני נוסעת משם, אני מבינה שיהיו כאן התמודדויות. אני שונה. אני אחרת. אני מיוחדת ואני לא בורחת. 

לא עכשיו.