חוזר ונזכר בחג ההוא...
ארוחת החג מתעכבת, אנחנו בחדר הילדות שלה עוברים על אלבומי תמונות ומזכרות
המבט שלי מספיק והיא נעמדת על הברכיים, שולפת את הזין שלי ומכניסה אותו לפה.
היד שלי בשיער שלה ולא רק בגלל שזה מרגיז.
פתאום הדלת נפתחת ואמא שלה בפתח...
החצופה מפסיקה רגע למצוץ.
באינסטינקט היד שלי מתהדקת על השיער והיא מתעשתת מהר יחסית (לא מספיק מהר כמו שאדאג להסביר לה אחר כך) וממשיכה.
אמא שלה סוגרת את הדלת לא לפני שראתה את פרצופי השלו, את היד המתהדקת ואת הבת שלה חוזרת להתמקד במרכז היקום.
אחרי שאני גומר, אני קובע שעד סוף הביקור עליה להסביר לאמא שלה שכשהיא מוצצת לי אין שום דבר יותר חשוב באותו הרגע...
היא מקבלת את המשימה בלי מחאה וזמן קצר מאוחר יותר, עוד לפני שהוגש הקינוח, מסבירה לי שמה שעשה את הכל הרבה יותר קל זה העובדה שכולם רואים ואומרים כמה שהיא נראית מאושרת.
בדרך חזרה היא אומרת שהיא שמחה ומרגישה משוחררת שהפכה לפומבי פאן במיניות שלה והקלה על שהצד השירותי שלה ראה אור. היא רואה בזה לימוד.
אני שותק ומהרהר בחויה המלמדת גם שלי בעמידה מול המבטים הבוחנים ושותקים של אמא שלה. מוצא שקיום מול הקרובים לנשלטת שלך קשה יותר מהתנהלות מול חברים וזרים.
הדרך שבה העולם הזה שולח שלוחות ומתערבב בעולם הונילי היא מעניינת.
גם ניתנת לעיצוב,
וגם מעניינת.
אם אומרים שהחיים הם כמו קופסת שוקולד... אולי כאן הם דווקא מזכירים קופסה של חלבה שוקו וניל...