כשהייתי ילד שיחקנו ב"תוקע".
מעגל בחול הלח שאליו היינו זורקים סכין ומותחים קו בשטחו של היריב. מגדילים בכל תור את שטחינו באחד החצאים של השטח שכבשנו.
ואני נזכר במשחק הזה, כל פעם שאני כובש עוד חלקה קטנה מהמחשבות והסודות שלך.
חש את הרגשות המעורבים שלך בקשר לחשיפה הזו.
כמה את רוצה, וכמה מפחדת, וכמה את מנסה לשמר עלה תאנה קטן כאילו תוכלי כולך להתחבא מתחתיו,
או ששארית העלה הזו תציל אותך מחציית הקו אל תוך האינסוף או האפס המוחלט שבו הכל פתוח לפני.
והסריטות שאני התוקע עושה בך, כמו הליטופים, מעניקים לי בכל מהלך פיסת שלל קטנה דריסת רגל בעוד פינה, בדיוק כמו אז בחורשה.
ואני כמו כלב טוב, מדי פעם מרים רגל ומשתין את נוכחותי בארצות הלא נודעות ההן.
תוקע בך עוד דגל ומסמן עוד חלקה שכבשתי.
ואז אני נזכר בפרדוקסים של זנון, בגרסה לעבר האינסוף מבין שתמיד אני מקטין את החלק שלא גלוי לי אבל אף פעם לא חוצה את הגבול,
ומי שפתאום מתנגנת לי בראש היא כריסי היינד המדהימה שמבקשת להכנס ...