עוד רגע, עוד שניה, עוד לא, חכה, אל..
הדחף הבסיסי, האינסטנקטיבי והמיידי הזה שכל החיים מלמדים אותנו לשלוט בו ולהדחיקו ,להיות נורמלים, פשוט כמו כולם.
פרספקטיבה על הנורמה החברתית מוסרית המכתיבה לנו מי להיות, הרי אנחנו לא רוצים שאחרים יחשבו שאנחנו שונים, שלא ידעו, שלא יגלו כי זה מה שאמרו לנו.
נורמות משתנות ומתפתחות כמו האנשים שיוצרים אותן והאנשים שמתמידים בהן, אנחנו. פרדוקסים ונורמות זה כמו ערק שקדים, אף פעם לא יודע איפה הקו.
רציתי לכתוב בלי לחשוב, לכתוב אמיתי, כואב וחי, בלי למחוק ובלי לתקן עם הטעויות עם השגיאות ועם הרגע שהמילה בראש.
וככל שאני מתמיד זה מתקשר לי יותר ויותר עם יכולת המטורפת הזאת שפיתחנו בלהדחיק ולהסתיר בלמרוד ולנקום.
כל מילה לא מחושב, כל מילה לא נכונה, כל פסיק ונקודה. אפשר לבחור ולהרהר אפשר לבחור בלוותר, אפשר פשוט למחוק וזהו אך לי הכי קשה לא לבחור להשאיר את זה ככה, כמו גרבים מטונפות על הרצפה בסלון, שכולם יראו.
לפעמים אני אומר דברים שאני מתחרט עליהם, כנראה כמו כולם אז יכול להיות שיש לנו משהו במשותף? לכל הפחות הבושה של מה שיוצא לנו מהפה לפעמים.
הפרדוקס הוא שכולם אותו הדבר, חושבים באותה הצורה, מדברים באותה הצורה, מדמיינים באותה הצורה וכל אחד חושב שהוא! הוא! האחד והיחיד! זה שישנה את העולם!
וכולם פוחדים, טוב לא כולם אך הרוב ואני עם הרוב לרוב. ששש... שלא ידעו.
ושוב זה קורה הקשה אחרי הקשה, הבחינה הניתוח והפענוח, לא פשוט להשאיר משפט ערום, אפילו לא מנומס
כנראה שאני מקולקל, משהו בי לא בסדר, אני לא מבין, אני לא רוצה
אני רואה ושומע איך משפחות מטפחות את ילדיהן
האבסורד הוא בפער החברתי שמציף
אמרנו לנו שאנחנו הכי הכי, שאנחנו מיוחדים, שאין עוד כזה לאמא.