כשאני מחפש מה לעשות עם כל הרעב הזה, כועס ומתוסכל על הצום הארוך, אני יודע שאני יכול להאשים רק את עצמי. לכעוס רק על עצמי.
זה הרי אני שהתחננתי לפירורים של תשומת לב, למרות שידעתי שזה הכי הרבה שאוכל לקבל עד להודעה חדשה. חשבתי שאסתפק בזה.
כמו שקרה איתך עד עכשיו, לא חשבתי עד הסוף. הפירורים האלה משפילים אותי בצורה שלא דמיינתי לעצמי, אני מרגיש כמו קבצן, כמו נרקומן. הבעיה היחידה עם הסוג הזה של קבצנות, הוא שכרגע יש רק אדם אחד שמחזיק במה שאני צריך.
ובכל זאת, אני לא רוצה לבקש ממך, לא יודע למה. אולי זה האגו שעוד נשאר, שמונע ממני להתחנן אלייך שתסכימי שאבוא לנקות לך את המקלחת בשביל הזכות לראות את כפות רגלייך. אולי אני חושש שתתאכזבי, שאני לא עומד במילה שלי ואין לי יכולת לדחות סיפוקים. בכל מקרה, נואשות זה לא מגניב.
אין כאב אין רווח, זה נכון. אז אני מכתת את רגליי רחוק מאזור הנוחות, מעביר את הזמן בניסיונות לשפר את עצמי כדי להיות קצת יותר ראוי להיות השטיח שלך בפעם הבאה שניפגש.