בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כאב ושיקום

יום אחד מתהפכים החיים וצריך ללמוד מחדש
לפני 3 שנים. 28 במאי 2021 בשעה 17:33

העלילה, הדמויות המוזכרות פה הן כולן פרי דמיוני.כל קשר בין העלילה לבין אירועים שהתרחשו במציאות כמו כן גם בין הדמויות הנזכרות ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים מקרי בהחלט. 

 

נכון שלפעמים כל אחד מאיתנו היה רוצה להיות זבוב על הקיר ברגע מכונן אחד ספיציפי?מן רגע כזה שאתה אומר לעצמך, אחח הייתי רוצה להיות זבוב על קיר עכשיו.

אז לאחרונה יוצא לי די הרבה  להיות נוכחת ברגעים כאלה בתור מתבוננת מהצד. 

אני רואה את הטלנובלה האמיתית הלא ערוכה והבלתי מבויימת מול עיני יום יום, כי נמאס לי להתקע בבועה של עצמי, והגיע הזמן להוציא את הראש מהתחת ולראות שיש לי את המקום הכי טוב בתיאטרון. 

הסיפורים פה שזורים אחד בשני והקונספירציות עפות. 

שחקנים ראשיים

דנה (שם בדוי) הבלונדה העסיסית הסקסית.

היא מעל 40 גרושה פלוס 1, שעובדת בטלויזיה. מבית טוב כנאמר. 

מרים (שם בדוי) מבוגרת קטועת איבר נשואה פלוס 2

שולטת טבעית. שני ילדיה הבוגרים גרים איתם.

טניה (שם בדוי) ילדונת צעירה אחרי צבא חולמת להיות שחקנית מפורסמת ומלכת האינסשוט

קמצוץ - עובדת במחלקה רווקה

סטולי- הגבר הרע. זה שאת בחיים, אבל בחיים לא תביאי הביתה, אבל תעשי הכל בשביל להיות הטרף.

 

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 27 במאי 2021 בשעה 14:07

אני עדיין מאושפזת עוד מעט סוגרת 3 חודשים מלאים של אישפוז. 

לא קל, ולא מתרגלת. מחכה לשיקום ובעיקר מחכה לחזור לחיים.

היום הלכתי קצת עם הליכון, הרגשתי טוב. קצת יותר בטוחה בעצמי ובגוף שלי.

עוד "ניצחון" קטן.

בינתיים ברשימות של הפסדים ונצחונות אני מופסדת. לא מתקדמת במהירות שאני רוצה, במיוחד אחרי שהייתי בשיקום וחזרתי שוב לבית חולים לניתוח נוסף.

אני בטוחה שעוד לא עיכלתי את כל מה שקורה איתי. גם לזה יהיה זמן.

 

לפני 3 שנים. 26 במאי 2021 בשעה 7:44

שבוע מהניתוח האחרון וכלום לא משתנה. אני מקבלת אנטיביוטיקה חזקה שמועכת אותי, מרדימה אותי ובאופן כללי מכבה אותי.

לא מזהה את עצמי. איבדתי את החריפות החדות וכל מה שעשה אותי. 

אני מאושפזת ממרץ זה כבר 3 חודשים. מבית חולים לשיקום וחזרה לבית חולים. 

יש לי חיים שמחכים לי אבל למי נשאר כוח להתחיל אותם. 

בישראל אסןר להיות חולים, נכים וזקנים

לפני 3 שנים. 24 במאי 2021 בשעה 12:15

הגוף שלי מארח איזה חיידק עקשן שלא מגיב לרוב האנטיביוטיקות, 

כנראה אקבל איזה קוקטייל של כמה סוגים.

מ ה מ ם. אני נרגשת ונפעמת לארח בגוף דיבוק, שטן או כל איזכור אחר ל-חרא מניאק צא לי מהגוף כבר.

השחרור מתרחק והולך. אני אפילו כבר לא מנסה להבין מתי זה יקרה.

אני לומדת פה שיעורים ... שכמובן לקוחים מטירתו של דה סאד או מהגיהנום ישירות. 

הלחמי או תברחי- אלו האופציות שעומדות בפני, ואני יוצאת למסע של הכחדה, רצח השמדה וידוא הריגה וריקוד חדי הקרן על השאריות של המפלצת. 

מילא אם הייתי מביאה אותו (החיידק החדש) מאיזה לוקיישן אקזוטי, ריזורט מפנק שאפשר להתרפק על זכרון שיעשה את כל המסע הזה נסבל.אבל קיבלתי חיידק טורף בלידה שממנו התפתחה מפלצת שטורפת את הטורף

עד מתי מרץ 2021

לפני 3 שנים. 22 במאי 2021 בשעה 23:50

מכירים את השיר 4 בבוקר לא נרדמת? של יהודית רביץ

אז לילה שלם אני לא נרדמת הכל כואב לי ורוצה רק לישון. (לפי המנגינה)

(להפסיק לזמזם)

אני מודאגת שלא אצליח להשתקם לגמרי. שלא אוכל לשבת על שטיח עם הבן שלי ולשחק איתו.

משהו מאוד חולה במערכת הבריאות שלנו, והראש שלי עסוק בלמצוא פתרונות מעשיים ויישימים לבעיות ספציפיות. 

קטונתי מלנסות ולהבריא את המערכת, אבל דברים קטנים אפשר.

הרופאים שלנו הם בין הטובים בעולם אבל הם שחוקים ועייפים, ויש בודדים מביניהם שכבר לא אכפת להם. 

הרופאה שלי למשל היא כולה לב. ואני רואה את העייפות שלה. 

סתם פוסט של מאושפזת אחת מבין רבים.

אני לא נרדמת

 

 

לפני 3 שנים. 22 במאי 2021 בשעה 8:10

הבעל המדהים שלי ברגע אחד קסום הרים אותי מהבור האפל שהייתי בו. 

השמיע  לי את המוסיקה שאני הכי אוהבת. 

כשכבר לא האמנתי שאצליח להתרומם שלא הרגשתי נשית שלא לדבר על בת אדם.

כשאני לובשת רק את בגדי הבית חולים, בעוד שהגוף שלי מאבד עוד משקל הוא באמצע הלילה הגיע אלי הרים אותי עליו, בשקט של הלילה לקח אותי לפטיו שבאמצע קומת הקרקע איפה שמפל המים נשמע ברקע ומסביב עצים ואדניות עץ עמוקות ואור כחול ורך 

והחזיר לי את עצמי ברגע אחד של חדירה מושלמת חלקה ומדויקת. 

בלי מילים רק נשימות ורעש של מים וגוף שמדבר לגוף. 

הזכיר לי שסקס אפיל זה מולד וסקסיות לא נעלמת. 

ואם אני חושבת על זה אז הגוף שלי נשאר מושלם, ללא צלקות עור חלק ומתוח, החזה שלי עומד זקוף ועגול. ואולי אולי תשאר לי צלקת קטנה אחת של 2 ס"מ היכן שניתחו אותי בפעם הזו. 

אז הגוף שלי לא בגד בי ואני עדיין גמישה ומתוחה ורק תחבושת אחת נותרה. אפילו תפרים לא עשו לי כי הרופאים בטוחים שהגוף הזה שלי ידע לסגור את עצמו לבד ללא עזרה.

רגע אחד קסום. 

לפני 3 שנים. 21 במאי 2021 בשעה 5:29

יום ועוד יום והכל אותו דבר 

 החיוך ירד ורק הדמעות נשארו 

אני כל כך לא רוצה להיות כאן 

אני כל כך לא רוצה להיות כאן

אני לא מצליחה להתאושש מזה הפעם 

אני לא מצליחה לקום מהמקום הנמוך הזה.

אולי אני לא רוצה גם. 

אני באמת לא רוצה להיות כאן

לפני 3 שנים. 19 במאי 2021 בשעה 21:04

כאב יכול ללמד את האדם הרבה על עצמו

יש סוגים רבים ושונים של כאב.

אותי כאב פיזי מחרפן. אני אעשה כל דבר על מנת להמנע. לא אוהבת כאב לא חובבת כאב לא מסוגלת להבין אנשים שאוהבים.

יש כמובן הבדל בין כאב לכאב בדסמי,את שניהם אני לא סובלת באותה מידה.

אני נשבעת שאם אי פעם בעתיד מישהו רק יחשוב על להכאיב לי,אני שוחטת אותו במקום.

אני עצבנית כשכואב לי חסרת מנוחה חסרת סבלנות ובאופן כללי משתלחת בכל מי שנקלע בטעות לסביבה. 

אני עובדת על זה, כי הציבור לא אמור לסבול. אולי אצליח. כרגע, בא לי לירות בעולם

לפני 3 שנים. 19 במאי 2021 בשעה 5:19

אבדה לי רוח הליחמה. לא בא לי להלחם יותר. זה לא ייאוש וגם לא דכאון, פשוט בא לי לצלול ולא לעשות כלום. לא לנהל את הגוף שלי. פשוט לתת לדברים לקרות וזהו. 

להתבונן מהצד על הכל ולא לקחת חלק.

כל אחד והפנ6זיות שלו

לפני 3 שנים. 18 במאי 2021 בשעה 19:43

אז חזרו התוצאות וזה זיהום ואני נוסעת למיון עוד מעט. 

אני היסטרית. זה כבר לא מודאגת